• " 'מקדש ה" - Original Work, in Hebrew about the nature of the building of the 3rd Beis HaMikdash, PART 3

    ז) ביאור דעת רש"י בבנין דלעתיד

    ראינו לעיל בגמ' בסוכה (מא.), שרש"י כותב שהמקדש דלעתיד יהיה בנוי ומשוכלל ויתגלה ויבוא משמים, שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", בידי ה' דווקא ולא בידי אדם. וזה מתרץ כיצד ר' יוחנן בן זכאי תיקן שכל היום של ט"ז בניסן יהיה אסור באכילת חדש מחשש שמא כאשר במהרה יבנה ביהמ"ק בט"ו בניסן בעוד יום טוב, או ליל ט"ז בניסן; כי לילה ויום טוב אסורים בבנין ביהמ"ק, כדקי"ל בשבועות (טו:). ונראה מזה שבדעת רש"י אין היתר לבנות ביהמ"ק בלילה או ביום טוב, ואם ר' יוחנן בן זכאי חשש לבנין בזמנים האלה, חשש למקדש שיורד בדרך נס משמים. ומדרש זה מבוסס על הפסוק (שמות ט"ו, י"ז), "מקדש, ה' כוננו ידיך", היינו מקדש שיבנה הקב"ה, הוא בעצמו, בעתיד.

    ורש"י בפירושו על הפסוק הזה הביא פירוש מהמכילתא שכנראה מסתדר עם המדרש שהביא בסוכה לעיל, והוא כתב ש"חביב ביהמ"ק, שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר 'אף ידי יסדה ארץ', ומקדש בשתי ידים, 'מקדש אדנ-י כוננו ידיך'; ואימתי יבנה בשתי ידים? בזמן ש'ה' ימלוך לעולם ועד' - לעתיד לבא שכל המלוכה שלו לעולם". ומזה מבואר שהפסוק, "מקדש ה' כוננו ידיך", בא להראות את חביבות ביהמ"ק, שיש חילוק בין בריאת העולם, לבין בנין העתיד שהוא חביב יותר מזה. והחילוק נלמד מזה שבבריאת העולם כתוב "ידי", יד אחת, ובבנין העתיד מאת ה', "ידיו", שתי ידים.

    אבל רש"י בפירושו על הפסוק הנ"ל גם מוסיף ענין נוסף על "מקדש ה' כוננו ידיך" שצריך בירור, כי הוא גם הביא מהמכילתא שיש "מקדש של מעלה" וגם "מקדש של מטה" מכוון כנגדו, וז"ל: "מקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת". ועפ"י ה'גור אריה' שם, לפי רש"י: "'מקדש ה' כוננו ידיך' מתאר את המקדש של מעלה שהמקדש של מטה מכוון כנגדו. ואם כן, איך בגמ' סוכה הנ"ל משתמש רש"י במדרש שמדברי הכתוב "מקדש ה' כוננו ידיך" מתאר מקדש שיורד משמים ביד ה', שמוכיח שאין בנין העתיד בידי אדם, וכאן הוא מפרש שפסוק זה מתייחס ל'מקדש של מעלה' שיש איתו 'מקדש של מטה' שהוא כנראה בנוי בידי אדם? (כמו שכתב השל"ה הק' שמפרש את דברי רש"י לשמות כ"ג, כ', לענין 'מקדש של מטה' ש"הי"ת צוה לעשות מקדש למטה בסודותיו של מקדש שלמעלה").

    ואפילו אם נשים בצד קושיא זו לגבי מקדש של מטה וגם של מעלה, דעת רש"י היתה ברורה לפנינו שבנין ביהמ"ק דלעתיד יהיה בנס משמים, אם רש"י עצמו לא היה מפרש אחרת בכמה מקומות אחרים: כמו במקום שדרש בר קפרא בכתובות (ה.) - "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיה מ"ח, י"ג) 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים', ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב (שמות ט"ו, י"ז) 'מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדנ-י כוננו ידיך'; ששם רש"י כתב שפסוק זה מתייחס לבית המקדש שבנינו הוא מעשה צדיקים, עיין שם. ולכן רש"י מפרש אותו הפסוק "מקדש ה' כוננו ידיך" כאן שהוא מתייחס לבנין ביהמ"ק בידי אדם. וזה סותר איך הוא השתמש בפסוק הזה בסוכה לעיל עפ"י המדרש פסיקתא רבתי.

    וגם בגמרא בסוכה (נב:) על נבואת זכריה, רש"י מפרש שבנין דלעתיד בידי אדם, כדכתיב שם: "'ויראני ה' ארבעה חרשים' (זכריה ב', ג') מאן נינהו ארבעה חרשים? אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: משיח בן דוד, ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק". ופירוש "חרשים" אומנים בבנייה, וכתב רש"י על זה: "משיחים שניהם חרשים לבנין בית המקדש".

    וגם יש לציין שעל הפסוק שראינו לעיל (פרק ב') "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ. וַאֲנִי אֶהְיֶה-לָּהּ נְאֻם-יְהוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב', ח'-ט') שכמה מדרשי חז"ל למדו מזה שמקדש דלעתיד, הקב"ה יבנה בעצמו ולא בידי אדם, ובספר זכריה שם, רש"י לא פירש שזה מתייחס לבנין בידי שמים, אלא ה' יהיה "למגן כאילו חומת אש סביב לה, וגם בתוכה תשכון שכינתי לכבודכם". משמע שהמקדש בירושלים יבנה בידי אדם, רק השגחתו של הקב"ה תגן עליו, וגם השכינה תשכון על המקדש הבנוי בידי אדם.

    ויש ליישב הכל. תחילה שפירוש רש"י על התנ"ך הוא הבנה ודעת עצמו כיצד לפרש בצורה הנכונה ביותר בעיניו לפי כל מאמרי חז"ל שבפניו והוא בוחר מה שדעתו מבין שהוא הכי נכון, אבל פירושו בש"ס הוא בדרך לימוד יותר, ובכל מקום וסוגיא מפרש עפ"י איך שהוא מבין את סברת התנא או האמורא שם בהקשר, ואם במקום אחד נראה כסותר דבריו במקום שני, מסתבר שבאמת הסתירה היא חילוק דעות בחכמים עצמם במקומות שונים בש"ס, ולא סתירה בדעת רש"י עצמו, רק הוא מפרש את דבריהם ודעתם במקום.

    לפי זה, ניתן לפרש שעפ"י רש"י חילקו חז"ל בענין בנין דלעתיד אם יהיה בידי אדם או בידי שמים, ובגמ' סוכה (נב:), ובכתובות (ה.), שרש"י כתב שבנין ביהמ"ק דלעתיד מעשה צדיקים ובידי אדם, זה רק אליבא דר' שמעון חסידא ובר קפרא שדעתם כן. וגם מה שהביא את הפסיקתא רבתי בסוכה (מא.), שבנין ביהמ"ק בידי שמים לבד, זה אליבא דר' יוחנן בן זכאי, שבתקנתו לאסור יום הנף כולו בחדש, ר' יוחנן חשש לאפשרות הזאת שבנין דלעתיד ירד משמים, ולכן חשש לבנין בלילה וביום טוב, אפילו דקי"ל דאסור לבנות מקדש בזמנים האלו. ורש"י שם עומד על החשש של ר' יוחנן בן זכאי, ולאו דוקא מגלה דעתו בדבר.

    אבל עדיין נשאר ליישב את דברי רש"י בפירושו על התנ"ך, שזה דעת עצמו, שכתב בפירושו על הפסוק (שמות ט",' י"ז-י"ח), "מקדש ה' כוננו ידיך", שהקב"ה יבנה ביהמ"ק בעצמו, ולא בידי הצדיקים ובידי אדם; ובפירושו לזכריה (ב', ח'-ט') לא פירש כמו המדרשים שאומרים שהמקדש דלעתיד יבנה בידי הקב"ה בעצמו, אלא פירש שיהיה בנין בידי אדם, רק הקב"ה יגן עליו וישכין שכינתו בתוכו. וגם בפירושו הנ"ל בשמות, הוסיף לומר ש"מקדש ה' כוננו ידיך" מתייחס ל'מקדש של מעלה', שמכוון נגד 'מקדש של מטה', שהוא גם כנראה בנוי בידי אדם?!

    ויש לפרש על פי מה שהבאנו לעיל (פרק ג'), שיש אומרים דבאמת לעתיד יהיה מקדש נבנה בידי אדם, בנין גשמי, והוא מכוון כנגד המקדש הרוחני, שיאיר עליו כנשמה לגוף, ותשכון השכינה עליו, ויוריד שפע וברכה לישראל על ידי המקדש הגשמי. אבל גם יש אומרים שיהיה מקדש נבנה בידי אדם, אבל אחרי ההתעוררות הזאת מלמטה בקיום בניינו, ירד משמים המקדש האמיתי בדרך נס, וזה יהיה השלמת הבנין, ושלמותו ופעולתו תהיה רק אז.

    ובאמת, זה לא סותר את זה, אלא אפשר לצרף שתי הגישות: היינו שיבנה המקדש בידי אדם, אך הוא יתחיל לפעול רק אחרי שתרד השלמת המקדש משמים, ואז יאיר המקדש של מעלה עליו, והתחתון מכוון כנגד העליון. ואולי זה מסביר את דעת רש"י, שיבנה ביהמ"ק בידי אדם, כגילוי דעתו בזכריה (ב', ט') וכפירושו במקומות אחרים בש"ס, ואחרי זה ירד המקדש משמים עליו ביד ה', כגילוי דעתו מהמכילתא על "מקדש ה' כוננו ידיך" וגם בפסיקתא רבתי. ואחרי זה יהיה היחוד הראוי בין מקדש של מטה, הגשמי, ומקדש של מעלה, הרוחני, כמו שרש"י הביא בכמה מקומות בענין מקדש של מעלה ושל מטה (עיין פרק ג').

    ועכשיו ניתן לומר שזה גם כוונת רש"י בפירושו על הגמ' בסוכה (מא.) עפ"י הפסיקתא רבתי, שביהמ"ק דלעתיד שירד משמים בנוי ומשוכלל, הוא יהיה אחרי שנבנה ביהמ"ק הגשמי בידי אדם, רק עד שתרד השלמתו משמים לא יהיה פועל, והגמרא שאמרה מהרה יבנה ביהמ"ק בלילה או ביום טוב, לא מתייחסת לבנין הגשמי, שאסור לבנותו בזמנים הללו, אלא להשלמת הבנין היורד משמים, שיכול להיות אפילו בזמנים הללו. ורק אז יפעל המקדש ויהיה ניתן להקריב את קרבן העומר. ניתן גם להסביר לפי דעת אלה שאומרים שאין בנין גשמי שיורד משמים, אלא רק רוחני, והשראת השכינה היא מה שיורד משמים, אחרי בניין המקדש בידי אדם, ורק אחרי זה, המקדש יתחיל לפעול, כדוגמת המשכן, שהמתינו לירידת השכינה עליו, וגם בבית ראשון על ידי שלמה המלך; אבל זה פחות מסתדר עם לשון רש"י, שהמקדש ירד "בנוי ומשוכלל".

    ולמרות שהמלבי"ם והרבי מסאטמאר (ראה פרק ד') כתבו שירידת המקדש משמים תהיה תכף אחרי הבנין בידי אדם, זה לא חייב להיות תכף ממש, כדברי האדמו"ר ר' יעקב מראדזין (פרק ד' לעיל), ואי אפשר לדעת עד כמה יהיה הפסק עד שיזכו להשתמש במקדש השלם; כמו שכתב ה'אם הבנים שמחה' (פרק שלישי, פ"ו) וז"ל: "אפשר אחר שיבנה הבית יהיה סגור עד שתרד הקדושה הזאת מן השמים, כמו שמצינו בבנין שלמה שהיה מסוגר י"ב חודש, וכן המשכן היה מקופל מכ"ה בכסלו עד ר"ח ניסן (עיין ילקו"ש ח"ב, רמז קפ"ד). וחשש ר' יוחנן בן זכאי שהקדושה הזאת תתגלה ותראה בששה עשר בניסן", עכ"ל. והנסתרות לה' והנגלות לנו.

    ח) המחלוקת אם משיח יבנה ביהמ"ק או יבנה לפני ביאתו

    גם לפי אלה שאומרים שביהמ"ק יבנה בידי אדם, נראה שיש מחלוקת אם המשיח יבנה אותו או שהוא יבנה לפני ביאתו. ובירושלמי מעשר-שני (פרק ה', הלכה ב'), כתוב: "אמר רבי אחא זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד". ומזה משמע שיבנה לפני ביאת משיח בן דוד וגילוי מלכותו. וכן אומר התוספות יום טוב על זה שבנין בית המקדש יהיה ארבעים שנה קודם לביאת משיח. וכן נראה מדברי המדרש פסיקתא (פיסקא 'קומי אורי'): "ת"ר, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גג בית המקדש, והיה משמיע להם לישראל ואמר להם: ענוים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורו שזרח עליכם, שנאמר 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח... ועליך יזרח ה'' וכו' (ישעיה ס', א')". ומזה שכתוב שביאת וגילוי מלך המשיח יתקיימו "על גג בית המקדש" משמע שביהמ"ק יבנה לפני ביאת המשיח.

    אך הרמב"ם כתב בהלכות מלכים (פרק י"א, הלכה א' והלכה ד') שמשיח יבנה ביהמ"ק. והשאלה היא מנין למד הרמב"ם כן, כנגד הירושלמי הנ"ל?

    ועל זה יש כמה תשובות: (1) המקור שמובא בספר המצוות (עשה כ') מהספרי (פרשת ראה י"ב, י'-י"א) ומסנהדרין (כ:): "ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה". וכמו שישראל קיימו אותם בסדר הזה, וגם כל אחד מאלה הוא מצווה לדורות, גם לעתיד יקיימו אותם בסדר הנ"ל, וימנו מלך שהוא מלך המשיח, ואחר כך הוא יבנה את ביהמ"ק.

    (2) ה'אם הבנים שמחה' (פרק שלישי, פ"א) כתב שהרמב"ם נקט דברי בר קפרא (כתובות ה.): "דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיה מ"ח, י"ג) 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים', ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב (שמות ט"ו, י"ז) 'מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדנ-י כוננו ידיך'"; שגם רש"י ותוספות כתבו שפסוק זה מתייחס לבית המקדש שבנינו הוא מעשה צדיקים, עיין שם. לכן, מקדש העתיד יהיה על ידי מעשה צדיקים, היינו משיח צדקנו וסיעתו.

    (3) בשו"ת "חזון נחום" (ס' מ"ח) כתב, שהרמב"ם למד כן מהגמרא בסוכה (נב:): "'ויראני ה' ארבעה חרשים' (זכריה ב', ג') מאן נינהו ארבעה חרשים? אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: משיח בן דוד, ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק". ופירוש "חרשים" אומנים בבנייה, וכתב רש"י על זה: "משיחים שניהם חרשים לבנין בית המקדש". ומזה לומדים שמשיח בן דוד נמנה בבנין המקדש.

    ושתי הגישות הללו על ביאת משיח בן דוד לפני בנין המקדש או לאחריו, אפשר שתלויות גם בדרך בה לומדים את הגמרא במגילה (י"ז:-יח.), כי בסדר ברכות תפילת שמונה-עשרה, ברכת "בונה ירושלים" קודמת לברכת "מלכות בית דוד". ומהו כוונת "ירושלים עירך" בברכה כאן, שאנו מתפללים שהקב"ה יבנה אותה? האם כוונת הברכה היא התייחסות לעיר ירושלים ממש, לא כולל ביהמ"ק, או "ירושלים" בעיקר היא הבית המקדש ואנו מבקשים את בניינו? (כמו שדרשו חז"ל בכמה מקומות על הפסוק, "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (תהילים קמ"ז), ש"ירושלים" כאן מתייחס לבית המקדש; וכן משמע מהגמ' ברכות (כט.), שבתפילת 'הביננו', כנגד ברכת 'על הצדיקים' 'ולירושלים' שאחריה מובא להגיד "וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך", ומזה נראה שבנין ביהמ"ק כלול ב"בונה ירושלים", ורק אחרי זה, כנגד ברכת 'את צמח דוד' אומרים "ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך").

    וזה לשון הגמרא: "וכיון שנבנית ירושלים בא דוד שנאמר (הושע ג') 'אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' א-להיהם ואת דוד מלכם'"; ועל זה מפרש רש"י: "אחר ישובו לבית המקדש ובקשו הקב"ה ואת דוד מלכם". ולפי זה בנין ירושלים מתייחס לבנין בית המקדש. ולפי הסדר הזה, רק אחרי שיבנה ביהמ"ק יבקשו את דוד מלכם, היינו מלך המשיח. וזה נראה כמו שיטת הירושלמי הנ"ל שביאת משיח ומלכות בית דוד יהיו אחרי בנין ביהמ"ק.

    אבל המהרש"א בגמ' כאן מפרש בדרך אחרת, ולפי דעתו ענין בנין ביהמ"ק לא קשור לברכת "בונה ירושלים" אלא קשור לברכת "שומע תפילה" אחרי ברכת "מלכות דוד". וברכת "בונה ירושלים" מתייחסת ליישוב ובנייה של העיר ירושלים ממש, לא כולל בנין ביהמ"ק. כי זה לשון הגמרא: "וכיון שבא דוד באתה תפלה שנאמר 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי' (ישעיה נ"ב), וכיון שבאת תפלה באת עבודה שנאמר 'עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי'". ועל זה מפרש המהרש"א: "כדאמרינן בסנהדרין (כ:) ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ומסיק להעמיד להם מלך מקודם זה, וא"כ לעתיד נמי ודאי יהיה כן דכתיב 'והביאותים אל הר קדשי' דהיינו בנין בית הבחירה, ע"כ דבא דוד מקודם זה, ואמר 'וכיון שבאת תפלה באת עבודה' דהתפילה שהיא עבודה שבלב הקדים לעבודת המזבח, וכן עשה שלמה בבנינו ביהמ"ק שמתחילה התפלל על כל צרה שלא תבא, ואחר כך כתיב 'ויזבח שלמה'...". ולפי דברי המהרש"א הגמרא מלמדת שהסדר הנכון הוא שמשיח בן דוד יבא ויעמוד כמלך קודם, ואחרי זה יבנה ביהמ"ק.

    ואולי גם אפשר לומר שאין מחלוקת באמת בין הירושלמי לבבלי והרמב"ם לגבי בנין ביהמ"ק לפני ביאת משיח או אחרי ביאתו, עפ"י מה שכתבתי לעיל (פרק ז') לפי אלה שאומרים שלבנין ביהמ"ק יש שני שלבים, אחד בידי אדם ואחד בידי שמים. כי הירושלמי והפסיקתא מתייחסים לבנין בידי אדם קודם לירידת המקדש המשלים משמים, ואחרי ביאת המשיח ירד המקדש משמים, שהוא השלב השני.

    ולפי זה ניתן גם להיות להסביר את כוונת הרמב"ם, בהלכות בית הבחירה (פרק א', הלכה א'), כשכתב שיש מצוה לעשות בית לה', זה מתייחס לבנין שנעשה עצמנו לפני ביאת משיח. אבל ביהמ"ק שיבנה מלך המשיח, שכתוב בהלכות מלכים (פרק י"א, הלכה א'), יהיה המקדש שיורד בנס משמים. ולכן שפיר דהרמב"ם כתב (שם, הלכה ד') שאם "בנה מקדש במקומו... הרי זה משיח בוודאי", כי רק המשיח האמיתי יהיה יכול להוריד המקדש משמים. ומשמע מדברי השו"ת 'חזון נחום' (ס' מ"ח) שאם נאמר שבנין ביהמ"ק תלוי בביאת המשיח, לא יהיה &

  • " 'מקדש ה" - Original Work, in Hebrew about the nature of the building of the 3rd Beis HaMikdash, PART 2

    ד) מקדש של מעלה ומקדש של מטה

    ראינו מדברי רש"י (פרק א' לעיל) שלמדו חז"ל שהפסוק "מקדש אדנ-י כוננו ידיך" (שמות ט"ו, י"ז) הוא נבואה על בית המקדש השלישי, שבעתיד יבוא ויתגלה מהשמים, וזה ייעשה בידי ה'. וכן נראה מדברי המכילתא על שמות (ט"ו, י"ז-י"ח), שרש"י עצמו מביא בפירושו על החומש: "חביב ביהמ"ק, שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר 'אף ידי יסדה ארץ', ומקדש בשתי ידים, 'מקדש אדני כוננו ידיך'; ואימתי יבנה בשתי ידים? בזמן ש'ה' ימלוך לעולם ועד' - לעתיד לבא שכל המלוכה שלו לעולם", עכ"ל. וצריך להבין מהי כוונת חז"ל בתיאורים, "מקדש משמים" ו"בידי ה'", כי מובא בכמה מקומות בחז"ל ענין "מקדש של מעלה" ו"מקדש של מטה", וצריך לברר מה כוונתם באלה, ולראות כיצד הם מתייחסים ל"מקדש משמים" ומקדש בנוי "ביד ה'", שנזכרים במקומות אחרים.

    ובפרשת בשלח, כתוב בשירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש, אדנ-י כוננו ידיך. ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות ט"ו, י"ז-י"ח). רש"י שם מביא את דברי המכילתא: "מכון לשבתך": "מקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת". היינו, שיש ענין רוחני למעלה שנקרא "כסא של מעלה", שהוא "פעולת ה'", והוא מכוון כנגד "מקדש של מטה", ומבאר ה'גור אריה' כאן, שדבר זה כך הואיל ולא כתוב "מקום" אלא "מכון" שהוא כלשון "מכוון". כי "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך", ואותו הר הוא מכון לשבתך של מעלה "אשר פעלת"; ומלת "פעלת" קשור ל"לשבתך", דהיינו "כסא של מעלה". ולא כל ההר מכון אלא ה"מקדש אשר כוננו ידיך" הוא מכון, רוצה לומר "מכוון" כנגד "שבתך אשר פעלת", היינו "כסא של מעלה".

    ובמדרש תנחומא (פרשת פקודי, ב'), ענין זה מפורט קצת יותר במדרש על הפסוק: "'ה' אהבתי מעון ביתך' (תהילים כ"ו, ח'), אומר ר' שמעון בר יוחאי: זאת אומרת שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר 'מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך'", עכ"ל. ונראה שאותו "כסא של מעלה" הנזכר במכילתא, הוא עצם ה"היכל של מעלה" כאן, שהוא מכוון ומקביל ל"היכל של מטה", היינו ה"מקדש של מטה" הנזכר במכילתא. אז ביחד אנו רואים שיש "מקדש למטה מכוון כנגד מקדש למעלה".

    וזה גם מה שרש"י מביא בפירושו, על פי המדרש תנחומא (פרשת משפטים י"ח), במה שכתוב: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כ"ג, כ'). "אשר הכינותי": "מדרשו: אל המקום אשר הכינותי כבר מקומי ניכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה". ובעז"ה בהמשך נבין יותר מהי משמעות ענין בתי המקדש הללו.

    וענין זה גם מובא בגמרא (תענית, ה.): "א"ל רב נחמן לר' יצחק: מאי דכתיב (הושע, י"א) 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר' משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? א"ל הכי א"ר יוחנן: אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה ומי איכא ירושלים למעלה? אין (כן)! דכתיב (תהילים קכ"ב) 'ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו'", עכ"ל.

    אחרי כל זה, יש להבין מה היחס בין ה"מקדש של מעלה" ל"מקדש של מטה". ובתיקוני זוהר (תיקון כ"א, דף ס:), מובא שהמקדש של מעלה מאיר על המקדש של מטה, וז"ל (ובסוגריים העתקתי הוראות ותרגום להוסיף הבנה שלוקטו מהפירוש 'מתוק מדבש'): ובניינא דבי מקדשא תהא בנויא מכספא ודהבא ואבנין יקירין (ובנין ביהמ"ק יהיה בנוי מכסף וזהב ואבנים יקרות)... ועלה נהרא ירושלים דלעילא (ועליו תאיר ירושלים של מעלה, שהיא רוחנית)... ורזא דמלה: "ירושלים הבנויה" (תהילים קכ"ב, ג') (שהיא ירושלים של מעלה, נחשבת) "כעיר שחברה לה יחדיו" (כאילו היא מחוברת לעיר הקודש, ירושלים של מטה) דאנהרא על גבוי (שירושלים של מעלה תאיר על ירושלים של מטה)", עכ"ל. וחשוב לציין שהתיקוני זוהר כאן מביא שיש בנין מקדש גשמי, שנקרא "ירושלים של מטה", שמושפע מ"ירושלים של מעלה".

    וכעין ענין זה שהתיקוני זוהר אמר, שתהיה הארה רוחנית מלמעלה על המקדש הגשמי למטה, כתב הרב סעדיה גאון, באמונות ודעות (מאמר שמיני, סוף פרק ו'), שאחרי השלב הראשון של בנין ממש בידי אדם, יהיה עוד שלב שבו "יתגלה אור השכינה זורח על בית המקדש", כמו שכתוב: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח... ועליך יזרח ה' וכו'" (ישעיה ס', א'), ועיין שם.

    ועל ענין זה כתב השל"ה הק' (דרוש לפ' תצוה, דף מ"ח:): "זאת ידוע, דביקות הקב"ה בנו ואנחנו בו. ואנחנו הגורמים הדביקות הגדול שיהיה לו עמנו, מכח התעררות מלמטה - אז מתעורר השפע הרב מלמעלה. ובזה מתורץ מה שכתב רש"י בפסוק (שמות כ"ג, כ') 'לַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי', וז"ל: "'כבר מקומי ניכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה'. וקשה, מי נתלה במי, הלא הקטן נתלה בגדול?! והיה לו לומר 'ביהמ"ק שלמטה מכוון נגד שלמעלה'?! עוד קשה רישא לסיפא, שאמר 'כבר מקומו ניכר' - נמצא המקדש למעלה קודם, ואח"כ אמר 'מכוון נגד שלמעלה' - משמע, כאילו היה שלמטה קודם ח''ו! אלא הענין הוא, שמקדש שלמעלה כבר הוא קדמון, והי"ת צוה לעשות מקדש למטה בסודותיו של מקדש שלמעלה, שמכח עבודת המקדש שלמטה, מוכן לקבל ההשפעה ממקדש שלמעלה. וזו ההשפעה אינה יורדת מלמעלה עד שתעלה מלמטה התעררות מהכנה שלמטה. ולענין ירידת השפעה זו, מכוון של מעלה נגד של מטה, כי צריך לעלות מתחילה התעררות שלמטה, דהיינו כשלמטה כסא והכנה שתשרה עליו ההשפעה מהמקדש שלמעלה. ועל זה רמזו רז"ל - 'אע"פ שהאש יורדת מלמעלה, צריך להביא מן ההדיוט' (יומא כ"א:), כי בהבאת אש מלמטה מעורר האש הרוחנית למעלה".

    בענין זה גם כתב ה'ערוך לנר' על הגמרא בסוכה (מא.) (המובא לעיל בפרק א') ועל דברי רש"י שם (וכאן אביא רק דבריו השייכים להסביר ענין היחס בין מקדש של מעלה ושל מטה, ובמקום אחר, בעז"ה, אני אביא דבריו על פירושו של רש"י ועל הסוגיא שם), וז"ל: "ולכן נראה לענ"ד דודאי ביהמ"ק לעתיד לבא יבנה בנין ממש בידי אדם, ומה שנאמר 'מקדש ה' כוננו ידיך' שנדרש בתנחומא שירד למטה, הוא ביהמ"ק רוחני שיבא לתוך ביהמ"ק הנבנה גשמי כנשמה בתוך גוף, וכמו שירד במשכן ובבית המקדש האש של מעלה תוך האש של הדיוט שנבער בעצים, וכן נראה במכילתא דדרש מפסוק 'מקדש ה' כוננו ידיך' שלעתיד לבא, כשימלוך ה' לעולם ועד לעיני כל באי עולם ישכון למטה בתוך מקדש שכבר בנוי הוא ומכוון כנגד ביהמ''ק של מעלה, והיינו שירד למטה תוך המקדש שיבנה, ועיין בזוהר פרשת וישב, שמשמע שם כן אמנם כמו שלמטה בארץ אין נשמה בלא גוף כמו כן המקדש הרוחני לא יקום בלא מקדש גשמי".

    וגם בתוך קבוצת המפרשים הסוברים ש"מקדש של מעלה ושל מטה" מדבר על שני חלקים של המקדש דלעתיד, כמו גוף ונשמה, אחד רוחני מיד ה' ואחד גשמי בידי אדם, עדיין יש עוד קבוצה עם הבנה קצת שונה. ולפי הבנתם, באמת יש מקדש של מטה וגם מקדש של מעלה, אבל היחס ביניהם אינו כמו יחס בין גוף לנשמה, אלא בית המקדש של מטה הבנוי בידי אדם הוא שלב ראשון בתהליך הקמת המקדש דלעתיד, והמקדש של מעלה היורד משמים הוא שלב שני וסופי, המשלים את המקדש, וסוף כל סוף שניהם גשמיים, רק אחד נהיה על ידי בני אדם בדרך הטבע, והשני נהיה ביד ה' בעצמו בדרך נס.

    וכן מורה המלבי"ם בפירושו לספר עזרא (ו', ט"ז), על הפסוק שמדבר על חנוכת בית שני בבנינו: "וַעֲבַדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי-גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית-אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה" (תרגומו: ועשו בני ישראל, כהנים ולויים ושאר בני גולה, חנוכת בית א-להים הזה בחדוה). וז"ל המלבי"ם: "כבר פירשו הקדמונים מה שכתוב "הבית הזה", כי אם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד ביהמ"ק מן השמים כמקדש שראה יחזקאל לעתיד לבא והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמר ביחזקאל... 'חנוכת הבית הזה' מורה שמצפה על חנוכת בית אחר... ואם היו זוכים היה תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים".

    וכן כותב הרבי מסאטמאר, בספר "ויואל משה" (מאמר שלוש שבועות, סימן ס"ב), וז"ל: "...אפשר לומר דאף שיבנו קודם ביהמ"ק מ"מ כשיבאו אח"כ תיכף לשם הבית הבנוי המשוכלל מאומנותו של הקב"ה, יתבטל בתוכו הבנין הבנוי בידי אדם, כביטול הנר בתוך האבוקה, ולא יהיה עוד במציאות אלא הנבנה ע"י הקב"ה הוא ולא אחר, ולא ישתמשו כלל בבית הבנוי ע"י אדם, כי יבוא לשם תיכף בנינו של הקב"ה... ומה שיצטרכו ישראל לבנותו אפשר שהוא בשביל לזכות את ישראל במצות בנין ביהמ"ק, כי עכ"פ אם עשו את שלהם קיימו המצוה, או אפשר שצריך להיות התערותא דלתתא, או יש טעמים אחרים שלא נתגלה לנו...".

    וכן מעיד בעל ה"אם הבנים שמחה", ר' ישכר שלמה טייכטל הי"ד, ששמע מפיו של האדמו"ר ר' יעקב מראדזין, שאמר לו בזה"ל: "ודאי נבנה תבנית בית שני ומדתו, אכן, בעת התיקון הגמור, היינו בביאת המשיח, יבנה מאליו מהשמים בנין יחזקאל" (עיין בספר "אם הבנים שמחה", פרק שלישי, פ"ה).

    ולפי זה אפשר להגיד שמדרשי חז"ל שאומרים שביהמ"ק ירד משמים והקב"ה יעשה בעצמו, מדברים על המקדש שירד משמים על גבי המקדש הגשמי הבנוי בידי אדם, והמקדש השמימי הוא עיקר המקדש דלעתיד שיהיה לנצח. ועכשיו אולי אפשר להבין כוונת הזוהר בפרשת פנחס (דף רכ"א.), שהבאנו לעיל, שבו כתוב: "וביתא אתבני על ידא דבר נש (היינו על ידי שלמה המלך) ובגין כך לא אתקיים, ושלמה הוה ידע דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים, ועל דא אמר 'אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו' (תהילים קכ"ו, א'); בימוי דעזרא גרם חטאה ואתצטרכון אינון למבני, ולא הוה ביה קיומא; ולזמנא דאתי 'בונה ירושלים ה'' איהו ולא אחרא, ובניינא דא אנן מחכאן, ולא בניינא דבר נש, דלית ביה קיומא כלל", עכ"ל.

    כי מה שהיה חסר בבית ראשון ושני היה השלמת המקדש התחתון על ידי ירידת המקדש משמים, ובלי זה, לא היה להם קיום. וזה, "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו", היינו אם ה' לא יבנה השלב השני של ביהמ"ק, היורד משמים, שוא עמלו בוניו בו, היינו, ביהמ"ק הבנוי בידי אדם. וגם בימי עזרא, "גרם החטא" ולא זכו לזה. וביהמ"ק דלעתיד שאנו מחכים לו, הוא לא בנין בידי אדם בלבד, שאין בו קיום בלי השלב השמימי, כי אם שניהם יחד, וכך ביהמ"ק יתקיים לעד.

    ולפי מה שכתבנו לעיל אפשר לסכם, שלפי גישה אחת, ענין "מקדש של מטה ומקדש של מעלה" הוא שנבנה ביהמ"ק גשמי, שהוא כגוף המקבל השפעת מקדש של מעלה, רוחני ונשמתי, והשראת השכינה בתוכו והשפעתה הרוחנית המלווה אותו היא עצם הגילוי והירידה של המקדש של מעלה, ולא שמקדש העתיד ירד משמים ממש לבד ולא יהיה בנין ביהמ"ק גשמי כלל. ולפי הבנה זו יש שרצו להסביר את מדרש חז"ל שהביא רש"י בסוכה (מא.) המדבר על גילוי בנין משמים ומיד ה', שלא כפשוטו, אלא הוא מתייחס למקדש של מעלה, הרוחני, הקשור למקדש של מטה, הגשמי, שנבנה בידי אדם; ולפי פירוש זה אין סתירות בחז"ל בין המקומות השונים שמדברים על מקדש שהקב"ה יבנה בעצמו או על מקדש שיבנה בידי ישראל או משיח, כי זה וזה אמת ונכון, וביחד יתקיים ביהמ"ק דלעתיד, "עיר שחברה לה יחדיו", בשתי הבחינות האלה. ויש עוד גישה, שהמקדש הנבנה ביד ה' עצמו, שירד משמים, הוא בנוסף לבנין הנבנה בידי אדם, והוא גם מקדש גשמי וממשי רק במדרגה ואיכות גבוהה יותר, שהוא המקדש העתידי כפי שנגלה לנביא יחזקאל, והוא ישלים את המקדש הבנוי בידי אדם, שהיה בעצם הכנה אליו.

    אבל לפי הגישה הראשונה, אי אפשר לומר שזאת היתה כוונת רש"י והמצטרפים אל פירושו, בדרך בה הוא הבין את מדרש חז"ל ש"מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל, הוא יגלה ויבא משמים! שנאמר 'מקדש ה" כוננו ידיך'"; כי זה בא לתרץ כיצד ניתן לבנות את ביהמ"ק בלילה או ביום טוב אם הדין הוא דאסור, ובבנין גשמי בידי אדם, לפי דעתו, אין הסבר! אלא רק במקדש היורד משמים ונבנה ביד ה' עצמו, ולא בידי אדם, אפשר שתהיה מציאות כזאת. לכן הפירוש הנ"ל כנראה לא נכנס לשיטת רש"י בבנין העתיד. וגם לפי פירוש זה עדיין צריך לענות על קושיית רש"י ואחרים על בנייה גשמית בידי אדם בלילה או ביום טוב. ובהמשך בעז"ה נדבר בענין זה.

    ולפי הגישה השניה, שבאמת ירד משמים מקדש, אחרי שבנו מקדש בידי אדם, זה נראה יותר מתאים לשיטת רש"י כאן, אבל רק אם נאמר שבנין ביהמ"ק, אפילו שנבנה בשלב ראשון בידי אדם, עדיין לא פועל עד שהשלב השני ירד עליו משמים, ולשלב הזה חשש ר' יוחנן בו זכאי שיתקיים בט"ו בניסן סמוך לשקיעה או בליל ט"ז בניסן. אבל אם ביאת וגילוי המקדש ביד ה' משמים קורה סמוך ממש להשלמת הבנין בידי אדם, עדיין נשאר קשה כיצד בונים השלב הראשון בלילה או ביו"ט? ובעז"ה נתרץ גם קושיא זו בהמשך.

    וגם ראיתי גישה נוספת בהבנת הבנין דלעתיד שמשלבת בנין בידי שמים ובנין בידי אדם כשני שלבים זה אחר זה, אבל הפוך ממה שהבאנו לעיל. והוא מה שכתב הר' זונדל קרויזר בפירושו "אור החמה" על הסידור על מה שאנו אומרים בתפילת מוסף של שלוש רגלים: "בנה ביתך כבתחילה", וז"ל: "יש לעיין, דהרי כתיב 'גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון' (חגי ב', ט'), וקאי על מקדש העתיד של יחזקאל הנביא. ולמה תקנו לבקש שיהא רק כבתחילה, דנשמע דלא יהא יותר מתחילה? ואפשר דשייך להוכיח מכאן דבאמת כך תהא בניית המקדש, דמתחילה יבנה 'כבתחילה' אלא דאח"כ יבנוהו ויגדלוהו ביותר. וזהו שאומרים כאן 'והראנו בבנינו', דמקשים העולם: 'והרי יבא המקדש מלמעלה של אש?!' אלא כנ"ל, שיבא בצורת מקדש קטן, אלא שאנחנו נבנהו ונתקנהו שיהא בכבודו ובגדלותו יותר מן הראשון", עכ"ל. ולפי דבריו אפשר שבתחילה יבוא משמים מקדש במידה כמו הבית שנחרב, אבל אנחנו נוסיף לבנות עליו יותר ולהגדילו כפי שגילה יחזקאל הנביא, וזה יהיה בידי אדם.

    ועתה נעסוק בעוד כמה גישות כיצד ליישב את הסתירות בחז"ל בין מאמרים על בנין עתיד ביד ה' עצמו, ובין מאמרים על בנין עתיד בידי אדם, בלי צורך לפירוש של שני בתי המקדש, הרוחני והגשמי, כמו שהזכרנו לעיל.

    ה) הגדרה חדשה בביטוי חז"ל: "הקב"ה בעצמו", ו"ביד ה'"

    הנה, יש ליישב את מה שנראה כסתירות ומחלוקות בדברי חז"ל בין אלה שאומרים שביהמ"ק נבנה בידי אדם, ובין אלה שאומרים שהקב"ה יבנה אותו. שבאמת אין חילוק דעות בזה כלל, אלא יבנה ביהמ"ק בידי אדם, ביהמ"ק גשמי, אבל עדיין יהיה נחשב כאילו הקב"ה בנה אותו, כדכתיב "מקדש ה' כוננו ידיך". כי בגלל שהקב"ה יסייע לבנינו באופן ניסי ובסיוע שמימי, לא יהיה נחשב לבנייה בידי אדם, אלא בנייה ביד הקב"ה בעצמו, כדוגמת בנין המשכן ובית ראשון.

    וכן נראה מדברי הזוהר (פרשת נח, דף עד., מתניתין) המבואר על פי הפי—

  • " 'מקדש ה" - Original Work, in Hebrew about the nature of the building of the 3rd Beis HaMikdash, PART 1

    קונטרס
    'מקדש ה

    איך יבנה בית המקדש דלעתיד, בידי אדם או ביד ה' עצמו

    א) שיטת רש"י במסכת סוכה: בית המקדש שיבוא משמים

    בגמרא, במסכת סוכה (דף מא.), המשנה מלמדת שר' יוחנן בן זכאי תיקן "שיהא יום הנף כולו אסור". רש"י שם מפרש: "שיהא יום הנף של עומר, היינו ט"ז בניסן, כולו אסור בחדש" (היינו אכילת התבואה החדשה של השנה שעברה). בעוד המקדש היה קיים, משקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום, דכתיב "עד הביאכם" (ויקרא כ"ג, י"ד), וכשחרב הבית מותר מן התורה משהאיר המזרח (היינו בתחילת היום) כדאמר במנחות (דף סח.): "כתוב אחד אומר 'עד עצם היום הזה' (שם י"ד) דהיינו האיר המזרח, וכתוב אחד אומר 'עד הביאכם', הא כיצד? בזמן דאיכא עומר (היינו קורבן העומר שהקריבו בבית המקדש) 'עד הביאכם', ובזמן דליכא עומר 'עד עצם היום הזה', ואסר ר' יוחנן בן זכאי עליהם כל היום (היינו כל יום ט"ז בניסן באכילת חדש, אפילו כשאין בית המקדש והקרבת קרבן העומר)".

    בהמשך הגמרא מפרשת את הטעם לתקנה זו, והוא שבמהרה יבנה ביהמ"ק ואנשים לא ידעו מיד שנבנה ויאמרו: 'בשנה שעברה בט"ז בניסן אכלנו חדש משהאיר המזרח, וגם השנה נאכל מתחילת היום כשהאיר המזרח', והם לא ידעו שכן ההלכה כשאין בית המקדש קיים, שהארת המזרח מתירה את אכילת החדש. אבל עכשיו שנבנה בית המקדש, רק הקרבת קרבן העומר, שזמן הקרבתו הוא מאוחר יותר ביום, מתירה! לכן, כדי למנוע את אכילת החדש לפני שהותר, תיקן ר' יוחנן בן זכאי שיהיה כל אותו היום אסור באכילת חדש, כי אז כאשר יבנה בית המקדש, אנשים לא יאכלו חדש לפני שהקריבו העומר בט"ז ניסן, אלא יאכלו בי"ז ניסן בהיתר מוחלט.

    הגמרא בהמשך שואלת מדוע צריך לאסור את כל היום של ט"ז בניסן? הלא מספיק היה לאסור אכילת חדש עד חצות היום? הרי המשנה במנחות (סח.) מלמדת שבית דין היו זריזים להכין ולהקריב העומר לפני חצות היום, אז אפילו אנשים שנמצאים רחוק מירושלים יכולים לסמוך על כך שהקריבו אותו לפני חצות היום, ולאכול חדש מחצות היום.

    הגמרא מציעה שתי תשובות לשאלה זו: 1) צריך לאסור את כל היום באכילת חדש מחמת האפשרות שיבנה בית המקדש "בלילה", היינו ליל ט"ז בניסן, ורש"י מסביר שבגלל שהכנת העומר מצריכה הרבה זמן וטורח, לא יספיקו להקריב את העומר לפני חצות היום; 2) צריך לאסור את כל היום באכילת חדש מחמת האפשרות שיבנה "סמוך לשקיעת החמה", היינו לקראת סוף יום ט"ו בניסן, שהוא יום טוב ראשון של פסח, וזמן זה קרוב לליל ט"ז בניסן, ויש אותו חשש של חוסר זמן להכנת העומר והקרבתו לפני חצות היום.

    המפרשים מקשים על שתי התשובות האלה, כיצד ייתכן שיבנה ביהמ"ק בלילה או ביום טוב? רש"י מקשה על כך בד"ה, 'אי נמי' : "ואי קשיא דבלילה אינו נבנה, דקי"ל בשבועות (דף טו:) דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב 'ביום הקים את המשכן...', ולא בחימסר שהוא יום טוב, דקי"ל בשבועות (שם) דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב?! הני מילי בנין בידי אדם! אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל, הוא יגלה ויבא משמים! שנאמר: 'מקדש ה' כוננו ידיך' (שמות ט"ו) (פסיקתא רבתי)".

    לפי מה שכתב רש"י, בנין ביהמ"ק דלעתיד לא יהיה בידי אדם, אלא בדרך נס, שירד בנוי ומשוכלל מן השמים, ובעצם יהיה מקדש שנבנה ע"י ה' עצמו. בבנין המקדש בצורה זו לא חלים האיסורים הנזכרים של בנין בלילה או מלאכת בונה בשבת ויום טוב. לכן יש אפשרות שיבנה ביהמ"ק בלילה של ט"ז בניסן או סמוך לשקיעת החמה לקראת ט"ז בניסן, ולא יהיה מספיק זמן להכנת העומר והקרבתו לפני חצות היום, ואנשים יאכלו חדש אחרי חצות, עדיין באיסור ח"ו, כי עוד לא הקריבו את קרבן העומר המתיר. לאפשרויות האלה חשש ר' יוחנן בן זכאי, ולכן תיקן שכל יום ט"ז בניסן יהיה אסור בחדש.

    תירוצו של רש"י כאן לקושיות הנ"ל לא עומד לבד בלי סיוע, כי כן הסכימו בעלי התוס', ד"ה 'אי נמי', וז"ל: "...על כרחך צריך לחלק, כמו שפירש בקונטרס (היינו רש"י) דהני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד בנוי ומשוכלל, הוא יגלה ויבא משמים! שנאמר 'מקדש ה' כוננו ידיך'". וכן הסכימו הרשב"א והריטב"א, ד"ה 'מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק', שכתבו באותו לשון: "ותימא היאך נבנה ביו"ט סמוך לשקיעת החמה, והלא יו"ט הוא ואין בנין ביהמ"ק דוחה שבת ויו"ט? ועוד היאך נבנה בלילה שאין בנין ביהמ"ק בלילה אלא ביום? ...ואין לנו לפרש אלא כמו שפירש רש"י שבנין ביהמ"ק לעתיד לבא ירד בנוי מן השמים כדכתיב 'מקדש ה' כוננו ידיך'".

    מצד שני, המאירי מביא תירוץ אחר לקושיות הנ"ל, תירוץ שלא נזקק לחשש בנין ביהמ"ק היורד משמים, וז"ל: "...ואע"פ שאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט וכן שאין בנין בית המקדש בלילה דהא כתיב וביום הקים המשכן, חשש לבית דין טועים שתהא חיבת המקדש מביאתן לכך", עכ"ל. ולפי דבריו, באמת הבנין יהיה בידי אדם, ובאמת אסור לבנותו ביו"ט או בלילה, אבל ר' יוחנן בן זכאי חשש שאם תימצא הזדמנות פתאום לבנות בית המקדש, מרוב חיבה וחפץ לבנות אותו, בית דין יטעו בדין, ויתנו רשות לבנות אותו שלא כדין, דהיינו בלילה או ביו"ט.

    ב) מקורות חז"ל שביהמ"ק דלעתיד יבנה על ידי הקב"ה בעצמו

    אחרי שראינו את דברי רש"י המיוחסים למדרש פסיקתא רבתי, שביהמ"ק דלעתיד יגלה ויבוא בנוי משמים, והוא "מקדש ה'" אשר "כוננו ידיו", יש לציין עוד מקורות בחז"ל שאמרו כעין הדבר הזה.

    בגמרא בבא קמא (דף ס:) כתוב: "אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון שנאמר (איכה ד', י"א): 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה', ואני עתיד לבנותה באש שנאמר (זכריה ב', ט'): 'ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה'".

    וכן במדרש תנחומא (פרשת כי תשא, י"ג): "אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה עשיתם משכן ומקדש שהיו כחומה. ולעתיד אני אבנה את בית המקדש ותהיה מוקפת בחומת אש, שנאמר: 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש' (זכריה ב', ט')".

    ובילקוט, סוף איכה: "עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים, ולבנות הוא בעצמו את ירושלים ולקבץ גלויות, שנאמר 'בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס'".

    ובזוהר, פרשת פנחס (דף רכ"א.), כתוב: "וביתא אתבני על ידא דבר נש (היינו על ידי שלמה המלך) ובגין כך לא אתקיים, ושלמה הוה ידע דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים, ועל דא אמר 'אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו' (תהילים קכ"ו א'); בימוי דעזרא גרם חטאה ואתצטרכון אינון למבני, ולא הוה ביה קיומא; ולזמנא דאתי 'בונה ירושלים ה'' איהו ולא אחרא, ובניינא דא אנן מחכאן, ולא בניינא דבר נש, דלית ביה קיומא כלל".

    ג) ביהמ"ק דלעתיד יבנה בידי אדם

    למרות שיש מקורות שנראים כמסייעים למה שכתב רש"י בסוכה (מא.), שבנין ביהמ"ק דלעתיד יהיה בידי ה' וירד מהשמיים, רבים חלקו על גישה זו וסברו שביהמ"ק דלעתיד יבנה בידי אדם, ויש עוד מקורות בחז"ל שמתנגדים לשיטת רש"י, ומסייעים לשיטה זו. גם צריך להבין מה הוא באמת גדר מקדש "מן השמים", וגם מהי כוונת מאמרי חז"ל, שהקב"ה בעצמו יבנה המקדש דלעתיד, האם משמעותם כפשוטו, או אולי ישנה הבנה אחרת.

    בגמרא בכתובות (דף ה.), כתוב: "דרש בר קפרא גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיה מ"ח, י"ג) 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים', ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב (שמות ט"ו, י"ז) 'מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדנ-י כוננו ידיך'", עכ"ל. משמע מדרשת בר קפרא על הפסוק הנ"ל, שבנין ביהמ"ק בעיקר קשור למעשה צדיקים ולא למעשה ה' בעצמו לבד כמו בבריאת העולם שהוא "מעשה שמים וארץ". כי כן נדרש, שבקשר ל"מעשה שמים וארץ", "יד" ה' יסדה וטיפחה, בלשון יחיד, ה' בעצמו לבד. אבל בנין וכינון המקדש נעשה בשתי "ידים", היינו ידיהם של הצדיקים, מרומז בלשון של "ידים" בלשון רבים. מזה משמע שיבנה ביהמ"ק בידי אדם.

    בגמרא שבת (דף קי"ט:): "ואמר ריש לקיש משום ר"י נשיאה אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפי' לבנין בית המקדש" (ואם תשאל לאיזה עבודה צריך תינוקות בבנין בית המקדש? נראה לי שהלכה זו שייכת למורים של בית רבן שלא יבטלו מללמד את התינוקות כדי לעסוק בבנין המקדש. ואולי יש לפרש שהלכה זו שייכת לבנין שני בתי המקדש הראשונים, ולא לענין בנין בית שלישי שירד משמים, שלא צריך בניה ממש. אבל נראה לי דחוק לפרש כן, מכיוון שהלכה זו נאמרה אחרי חורבן בית שני, ומשמע מכך שהיא שייכת לבנין העתיד שיהיה בידי אדם).

    וכדומה במדרש ויקרא רבה (פרשת צו, ט', ו'): "מלך המשיח, שנתון בצפון, יבא ויבנה בית המקדש הנתון בדרום".

    וכן בירושלמי מסכת מגילה (פרק א', הלכה י"א): "לכשיתעוררו הגליות, שהן נתונות בצפון, ויבואו ויבנו בית המקדש שהוא נתון בדרום", עכ"ל. שבקיבוץ גלויות יחזרו ויבנו בית המקדש (וזה אינו סותר את המדרש רבה הנ"ל ומדרשי חז"ל אחרים שאומרים שמשיח יבנה את ביהמ"ק, כי אפשר לומר שבציווי משיח ועל פי הנהגתו 'יבואו ויבנו ביהמ"ק').

    ובירושלמי מעשר-שני (פרק ה', הלכה ב'), כתוב: "אמר רבי אחא זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד". ועל זה מבאר ה'תוספות יום טוב' שבנין בית המקדש יהיה ארבעים שנה קודם לביאת משיח (ולמרות שזה נראה כדעה שונה מהמדרש רבה הנ"ל, ביחס לשאלה האם משיח יבנה את ביהמ"ק או לא, מכל מקום נראה מדברי הירושלמי שבנין ביהמ"ק יהיה בידי אדם, וזאת הנקודה שלנו כאן). ואפשר לצרף יחד פירוש התוס' יו"ט ודברי הפסיקתא (פיסקא 'קומי אורי'): "ת"ר, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גג בית המקדש, והיה משמיע להם לישראל ואמר להם: ענוים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורו שזרח עליכם, שנאמר 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח... ועליך יזרח ה' וכו'' (ישעיה ס', א')", עכ"ל. משמע מזה, שקודם לביאתו של המשיח, בית המקדש כבר יהיה בנוי, מכיוון שהמשיח יעמוד עליו כדי להכריז הכרזתו.

    ונמצא כתוב ב'אמונות ודעות' לר' סעדיה גאון (מאמר שמיני, סוף פרק ו'), שמקדש העתיד יהיה בנוי בנין ממש בידי אדם כשיבוא המשיח, עיין שם.

    ודעת הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק א', הלכה א'), שיש מצוות עשה (עשה כ' בספר המצוות) לבנות מקדש ממש בידי אדם, וז"ל: "מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה, שנאמר 'ועשו לי מקדש' (שמות כ"ה, ח')".

    וכן הרמב"ם מביא בהלכות מלכים (פרק י"א, הלכה א'), שכך יהיה בעתיד, שמשיח יבנה את בית המקדש, וז"ל: "המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה". ובהלכה ד', שם: "ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה' - הרי זה בחזקת שהוא משיח: אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל - הרי זה משיח בוודאי".

    וכן מובא בשם הגר"א, בספר קול התור (פרק א', (ז') [ב']), בקשר לבנין המקדש העתידי: "'וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ; וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן' (תהילים ע"ו, ג'), סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך". וכן המקדש נקרא בשם 'סוכה', כדכתיב: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" (עמוס ט', י"א). ולכן משמע מזה שכמו שצריך לעשות סוכה בפועל לשם סוכה, כך ביהמ"ק, שהוא נקרא 'סוכה', צריך לעשותו בפועל.

    ולגישה זו של בנין ביהמ"ק דלעתיד בידי אדם, הסכימו עוד הרבה גדולים, ובעז"ה נראה עוד מדבריהם בהמשך.

  • The Smell of Purim

    We find that Purim contains many associations with “smell”. ChaZaL tell us (Megillah 7b): “A person is obligated ‘Libisumei’ on Purim until he does not ‘know’ (lo yadah) the difference between blessed is Mordichai and cursed is Haman”, in which “Libisumei” simply means “to become intoxicated”; but the word “Libisumei” is strongly connected to the word “Bisamim”, meaning “fragrances”. Thus on the level of remez, the statement can mean: “A person is obligated to be fragrant on Purim”. What is the deeper meaning behind this?

    We also find that the two main characters of the Purim story, Esther & Mordichai, have names associated with smells, for Esther “is Hadassah” meaning a fragrant myrtle, and Mordichai is related to the fragrant spice used in the anointing oil (Shemos 30:23) “Mor Dror”, “pure myrrh”, which in Aramaic is: “Mor-Dachya” (Megillah 10b).

    Taking a look back for a moment, we see that when Yaakov Avinu put on Eisav’s clothes in order to deceive Yitzchak and take Eisav’s blessings, first we are told that Yaakov “brought him wine and he drank” (Bereishis 27:25). Then when Yaakov drew close to be blessed by Yitzchak “he smelled the fragrance of his garments and blessed him; he said: See, the fragrance of my son is like the fragrance of a field which Hashem had blessed”.
    Rashi comments: “This teaches that the fragrance of Gan Eden entered with Yaakov” -(Bereishis Rabbah 65:22). And the field that Hashem blessed is: “that He gave it a good smell, this is a field of apples (sadeh tapuchim, kabbalistically referring to Gan Eden ) - (Taanis 29b).

    “Ad di’loh Yadah” (until one has no Daas): The Bnai Yissachar (mamarei Purim) teaches that out of all of man’s five senses, only one was not involved directly in the sin of eating from the original Etz HaDaas (Tree of Knowledge of Good & Evil); the sense of “Smell”.
    And what kind of tree was the Etz HaDaas? According to Bereishis Rabbah (15:7) it was the Esrog Tree, which according to some is what is intended in Tanach whenever “tapuach” is mentioned and not the commonly translated “apple”. The Esrog, of the four species brought on Succos, has both Taste and Smell.

    Where is Esther hinted at in the Torah? “Ve-Ani Haster Asteer Panai BaYom Hahu”, – “But I will surely have concealed My face on that day” (Deuteronomy 31:18)- (Chullin 139b). What is special about smell? With smell one can sense the presence of something which one may not be able to see, hear, taste or touch. Something that was here, or something here now. I’ve heard that studies show that memories are most strongly triggered by the sense of smell more than by any of the other senses.

    The original sin caused Hashem to become greatly more concealed in the world. Man was cast out of Gan Eden, a place “Hashem blessed with a good smell”. But G-d wanted us to remember Gan Eden and make our way back, so when He sent them out “Hashem G-d made for Adam and his wife garments of skin, and He clothed them” (Bereishis 3:21). These garments where passed down from Adam to his descendents until they made their way to Yaakov (Pirkei DeR’ Eliezer 20:24) where they exhibited their smell, that reminded the blind Yitzchak of Gan Eden, and he suddenly “saw” without seeing: “See, the fragrance of my son is like the fragrance of a field which Hashem had blessed”.
    What the unharmed sense of smell and the smell of Gan Eden which remained in the clothing Adam took out of Gan Eden represent is that no matter was happens, no matter how hidden Hashem becomes in the world, we can always discover Him and return to Him, sense His continual presence, even in the darkest times. Esther: “I will surely have concealed My face on that day”; Esther: “For the Conductor (G-d) on the Morning Star (ayeles hashachar)...” (Tehillim 22); The morning star, the first light of day at the end of the long night. This is Esther (Megillah 15b, Midrash Tehillim). This is the light of Mashiach (Kol HaTor 2:8). (Mashiach will judge not by sight or by hearing, but by smell (Sanhedrin 93b). Although Tehillim 22 begins with the story of G-d’s concealment it ends with our discovering Him and return to Him: “My G-d my G-d why have you forsaken me, why so far from saving me?... but ultimately “All the ends of the earth will remember and turn back to Hashem”.

    Rebbi Shimon Bar Yochai taught that in the story of Purim G-d only made it appear as if He would destroy them, outwardly He hid Himself, but never intended to follow through, chas vishalom, but instead to bring about a great salvation (see Megillah 12a); “to the Jews was light!” (Esther 8:16). The light of salvation came about through Mordichai & Esther, who are both light!- Esther the Ayeles HaShachar and Mordichai ben Ya’ir, who illuminated the eyes of Yisrael (Megillah 12a). And they carried the memory and message of the fragrance of Gan Eden. (Also Esther, in Persian means Moon, which is "Yareach" in Hebrew, which contains the same letters as "Re'ach", "Smell", because through the aspect of smell one illuminates the darkness with Hashem's presence).

    When we truly remember Hashem and sense His presence in all times and situations, then we undo the negative affects of the sin of the tree of knowledge of good & evil. It no longer has power over us. We recognize that good & what we might view as G-d having wronged us (“Why have you done evil (ra’ah) to this people!?” (Shemos 5:22) is a matter of perspective. There is only Hashem, and everything is ultimately for the good.

    Where is Haman in the Torah? “Hamin Ha’Etz asher tzivisichah libiltee achol mimenu achalta”, “Have you eaten of the tree from which I commanded you not eat? (Bereishis 3:11) (Chullin 139b).

    Putting the pieces together:

    “A person is obligated to become fragrant on Purim”: To manifest their true essential nature which remains unhindered by the concealment brought about by the original sin. Instead one must remember Hashem and where he came from, and realize Hashem’s proximity to him has never really changed.

    “until they no longer have Daas”: That is, they are no longer under the negative effects of the Etz HaDaas;

    “which distinguishes between Blessed is Mordichai & Cursed is Haman”: and hides Hashem’s presence in the world and in our lives, making us believe that Hashem’s presence and blessing is only by the perfect and righteous, like Mordichai and that G-d is only close to those who do not sin, and that those who have eaten too often from the Etz HaDaas “which He commanded us not to eat” are cursed and dejected, “forsaken”, chas vishalom!
    Leave that false reality, Sniff out the truth, “judge by smell” and you’ll see without the need to see, that there is only Hashem, and any concealment is “an outward display”.
    But the inner soul knows the truth!- We smell “bisamim” during Havdalah because the soul is put at ease through smell (Berachos 44b). Through the secret of smell, that transports us back to the closeness of Hashem in Gan Eden, even now. For this we drink wine, “nichnass yayin yotzei sod”, “the wine goes in, the secret comes out”. This is why “bisumei” is both intoxication and fragrance, for one leads to the other. Drinking wine in the right amount and in the right way removes the false perception of the Etz HaDaas (which acc. to some was wine from a vine) and illuminates the truth, as R' Chayim Vital says (see Shaar Kavanos page109) that through increasing our drinking of wine on Purim, we draw forth a great light that can even illuminate the good which the forces of evil in the world have captured and distorted. Perhaps this is what is hinted at when Yitzchak was brought wine to drink and then said: “See, the fragrance of my son is like the fragrance of a field which Hashem had blessed”.

    May we merit that great illumination this year, in all its manifestations.

  • Tu BiShvat, the Mazal of the Water-Vessel & Mashiach

    In a simple sense, one could look at the relationship between Mashiach ben Yosef & Mashiach ben David as being that of Process & Product: Preparations toward a goal, which serve as a meaningful and fulfilling pursuits in and of themselves, and the ultimate experience of the realization of that goal.

    In my opinion, Although there is still some aspect of process involved, associated with Mashiach ben Yosef, Tu’BiShvat is primarily associated with the spiritual manifestations of Mashiach ben David. Tv’BiShvat revolves mainly around “Product”; What have we produced from everything we’ve been involved with until now?

    This is why ChaZaL call Tu’BiShvat: “Rosh Hoshanah Li’Ilan”, “The Day of Judgment for the Tree” (Mishnah Rosh Hoshanah 1:1). Up until Tu’BiShvat the trees have been drawing in waters and nourishment from which they will produce fruit. By now, most of this process is completed and the fruits begin to develop and ripen. In other words, everything necessary to produce the fruits is present, and therefore from this point on, we view the fruits as being developed. Just like Rosh Hoshanah is a day of taking account and seeing if one’s endeavors have produced what they ought to, Rosh Hoshanah of the Tree is taking into account where the fruit/product now stands, proceeding all the processes that have taken place until now.

    And, as the AriZaL teaches, Tu’BiShvat being the Rosh Hoshanah of (Ha’Ilan) “The Tree” as opposed to “trees” (ilanos) hints at the fact it is a time to judge and assess where we stand in terms of having corrected the sin of The Tree of Knowledge of Good & Evil (Etz HaDaas) through the spiritual rectifications that fall under the aspect of Mashiach ben Yosef. Have we achieved the tikkun? Are we fitting to now eat from the originally intended “Tree of Life” (Etz Ha’Chayim) (associated with the spiritual aspect of Mashiach ben David)? What kind of product have we personally and collectively created this year? What product of fruit will we partake of?

    The Bnai Yissachar (Maamar Chodesh Shvat 1) teaches that the mazal of the month of Shvat is associated with that of the “Dli” , “the Water vessel” (or “Water Drawer”). This represents the finished vessel (kli) ready to be used for its intended purpose, drawing forth the water. While Mashiach ben Yosef is associated with creating the vessel, its application is achieved by Mashiach ben David in actually drawing the water.

    ChaZaL hinted at this concept with that which they taught in the gemara Succah (48b) that “Simcha” (representing Mashiach ben David) said to “Sasson” (representing Mashiach ben Yosef, see Kol HaTor 2:147) that one day you (Sasson) will be taken out (some interpret to mean stripped of your status, Rashi) and used to draw water, as the verse says: “And you will draw water with Sasson” (“Ushavtem mayim bi’Sasson”)(Yeshayah 12:3). This means that in the future after the work of Mashiach ben Yosef has been completed, creating the vessel for the future revelation of the time of Mashiach ben David, that vessel will be used for drawing the waters, which represent the future revelations of Hashem, through Mashiach ben David. This is hinted at in the previous statement of the gemara that Sasson (MBY) said to Simcha (MBD) “one day you will be taken out as a scout, as it says: “For with Simcha they will go out (Teitzu)” (Ibid 55:12), which according to Rashi means: “You will be the advanced guard to run ahead, note the roads, and pass over the WATER crossings”; that is Mashiach ben David will guide and instruct the world to traverse the ways of G-d and His Torah and receive His revelation, all analogous to water; as the Rambam teaches in his closing words of the Mishnah Torah regarding the future Redemption and the days of Mashiach (Hilchos Melachim 12:8): “In that time..there will be no other involvement in the world except to know Hashem, as it says: “for the earth will be as filled with the knowledge of Hashem as water covering the sea bed (Yeshayah 11:9).

    As the Bnai Yissachar teaches, although we are told that “Yisrael is not under Mazal”, in that through our good deeds and prayers we can alter any natural celestial influence to our benefit; nonetheless, essentially Yisrael does have a base mazal, which describes its essential character and destiny, which is the mazal of “Dli”. Thus water represents Torah, the Tree of Life, and that which embodies the ultimate goal of creation in connecting to Hashem, and our job is to create the vessel and draw from that endless spring of G-dly knowledge.

    “Dli”, the Hebrew word for “vessel”, also contains the letters that form the word “Dal” which means “poor person”. This refers to Mashiach ben David (“a poor man riding on a donkey”) and also the sefirah of Malchus, which is also associated with MBD, because it represents the in-pouring of spiritual bestowal one receives upon making oneself into a vessel which is “poor” and has nothing of it’s own, and thus can be filled with knowledge of Hashem; (to quote the Rambam again: “there will be no other involvement in the world except to know Hashem”). The Bnai Yissachar also teaches that this is hinted at by Bilaam’s prophecy about the future and Mashiach ben David in that which it says: “Yizal mayim Midalyov, vizaroh bimayim rabim”, “Water shall flow from his vessels (wells acc. to Rashi) and his seed shall be by abundant waters” (Bamidbar 24:7).

  • Lulav, Succah & the Two Mashiachs

    The Zohar points out (Vayechi 238b) that many mitzvos work in pairs, or have at least two components. For example, Tefillin & Tzitzis, Milah & Pri’ah, Mezuzah & Chanukah lights. Where there’s one, you’ll find the other. This is because creation itself is essentially a dichotomy that breaks down even further, but always stems from that first act of separation (from our perspective) from G-d’s ultimate unity; as the Torah teaches: “In the beginning G-d created the heavens and the earth”: Heaven and earth, Chesed and overabundant bestowal along with Din and receptive limitation. And with this come the dual forces of Mashiach ben Yosef and Mashiach ben David, the two components of Mashiach, working to perfect the union of heaven and earth.

    On Succos, a holiday filled with mitzvos, there are the two that stand out the most: Lulav & Succah. If we take the Kabbalistic dynamic of Yesod & Malchus, which, in short, complete the relationship of the sefiros, Lulav is connected most strongly to the aspect of Yesod, while Succah is connected to Malchus. Since we are judged on Succos for the heavenly bestowal of rain (Rosh Hashanah 1:2), we take the Lulav, all of whose minim rely on rain, bind and take them together, to create the influx of divine energy that corresponds to rain. Since Yesod is essentially a channeling sefirah, which binds together the sefiros and channels them into Malchus, the Lulav (which of minim itself corresponds to Yesod and being the dominant quality, the whole group is called Lulav-Yesod) corresponds to Mashiach ben Yosef as he is manifest as Yesod, the spiritual potential which becomes actualized in Malchus, namely, Mashiach ben David.

    The Succah is even called “Succas David HaNofales”, the Malchus of David waiting to be restored and re-established from its fallen state since the exile.
    Kabbalah often calls Malchus a house, because it houses and receives the upper sefiros, and like the home, is the actualization of all of a person’s spiritual and material potential’ and the Succah is supposed to be our actual house for the duration of Succos. We also find that Malchus is the dominant sefirah by Succah (in a similar way that Lulav is dominantly Yesod) by the halacha that a Succah can minimally be 7 by 7 tefachim, seven corresponding to the 7th sefirah, Malchus containing the light of seven sefiros, 7 by 7.

    Perhaps this is part of why the AriZaL stressed the practice of first taking the Lulav in the Succah itself and blessing on it there. The point is to manifest that unity of Yesod & Malchus, bringing the Lulav-Yesod, into Succah-Malchus, for if Succah is the vessel to receive and actualize, the Lulav, which is bestowal of divine energy and material in potential form, should be taken there, to close the circuit. With this practice, Heaven-the Lulav unites with the earth-Succah.

    R’ Nosson teaches in the name of R’ Nachman (in Likkutei Halachos, Succos) that the Succah is the holy spiritual container and boundary in which it is safe to bring in the material and potential aspects of life and elevate them. That’s also part of why we live, eat and sleep there. The Succah is kind of “hot box” of holiness, where physicality can be safely drawn in and made holy.
    This is part of the reason why the Torah tells us that Yaakov “made Succos for his animals”, because we are meant to bring the material and mundane into the framework of holiness, as long as that framework has been properly established.

    This is also why the nations are strongly associated with the holiday of Succos because they too are to be elevated within the grand spiritual framework of the Succah (which may also be why the account Yaakov making succos for his animals follows Yaakov’s promise of future union with Eisav, for Yaakov is making the preparations through Succah to achieve the proper relationship to Eisav, the nations).

    This is all hinted at in the gematria of Succah being equal to that of G-d’s Names, Adnus & Yud Kei Vav Kei, which are chesed and din, Yesod and Malchus, Mashiach be Yosef and Mashiach ben David.

  • The Effects of Kibbutz Galuyos (Ingathering of the Exiles) on the World Today

    The question of when exactly does “Kibbutz Galuyos”, “The Ingathering of the Exiles” occur?, has been a matter of discussion among Torah sages throughout the generations. This is because there are conflicting sources, some suggesting that the Ingathering of the Exiles will occur before the coming of Mashiach & the rebuilding of the Beis HaMikdash (see Megillah 17b + Rashi there); and yet other sources suggest that the Ingathering occurs after Mashiach’s coming and the rebuilding of Yerushalayim & the Beis HaMikdash (see Berachos 49a + Rashi there, Zohar: Parshas Toldos 139a & Parshas Chayei Sarah 134a).

    Although many have taken sides in the argument throughout the generations, there are those who have explained that both approaches are true, and in fact there are two stages of Kibbutz Galuyos: One before Mashiach ben David comes, through what we’ll call the spiritual efforts of Mashiach ben Yosef; and then the final ingathering of the exiles, which will occur in the time of Mashiach ben David and the Beis HaMikdash. This approach is adopted by the Ramban (commentary to Shir HaShirim 8:13), the RaMCHaL (mamer hegeulah), the Vilna Gaon (Kol HaTor) and others, and is also implicit in the gemara (Succah 52b + see Rashi there) which describes the two Mashiachs, ben David and ben Yosef, as being involved in returning the Jewish People to Eretz Yisrael, which can be seen as two separate stages, each under the spiritual influence of one respective Mashiach.

    Therefore, each Jew has a choice, whether to be a part of the first stage of Kibbutz Galuyos, before Mashiach ben David comes, or to be a part of the second stage, in the time of Mashiach ben David and the Beis HaMikdash.

    Being what I’d call an “Eretz Yisrael Jew” now myself, who grew up in Canada, but was very motivated to make Eretz Yisrael my home some 10 years ago, I’ve always felt very passionate and zealous about Jews coming and living in Eretz Yisrael and sometimes can’t help but look down upon Jews who decide to wait it out in America. But one must keep an open mind and avoid thinking negatively of other Jews, and I’ve always tried to justify those who choose to live in Chutz L’Aretz by telling myself that even though people have all kinds of reasons and motivations for living in Chutz L’Aretz, some alright, some poor, clearly, if so many Jews are still out there, it must mean that, internally, their souls know that there are still spiritual rectifications to be done abroad, holy sparks to redeem, and the like, and in the big picture of the world’s spiritual rectification, there is still important work to be done outside of Eretz Yisrael, and that’s G-d’s will too. I’ve told myself this many times and I’ve never felt fully satisfied with it, but it helps give me perspective.

    Recently, I saw a Zohar which gave me a greater perspective on the matter and inspired me to share it and the connections it made for me, because I feel that it sheds so much light on the issue of Kibbutz Galuyos, the need for two stages at all, and what’s been happening in the world around us as more and more Jews take the initiative to be part of the first stage and less and less remain behind for stage two, may it be soon.
    The Zohar I speak of is on Parshas Vayechi (244a) and in the context of discussing the importance of the korbanos and how they are necessary to bring divine blessing to the world, and how prayer now serves in the place of korbanos because we don’t have a Beis HaMikdash, the Zohar says: “R’ Chizkiyah says: G-d placed the Jewish People in exile among the nations in order that the other nations would be blessed through Yisrael, for they draw down blessing from above to below every day” .

    In the commentary called “Matoke MiDvash” he explains (I’ve added on my own insights a bit) that the question is: if G-d wanted to punish the Jewish people for their sins, He could’ve afflicted them any number of ways; why did He send them into exile among all the nations? and why not just one nation, why are there Jews scattered everywhere in the world? The answer is that when there was a Beis HaMikdash, the korbanos and avodah there brought down divine blessing to the whole world, and even the nations benefitted from it, and developed as a result. Ultimately, G-d cares for the nations too and wants them to grow and advance toward spiritual and material perfection. When our sins destroyed the Beis HaMikdash, besides for our loss as a nation, all the nations no longer had the proper means of receiving the divine blessing that we would bring down for them to support them and help them continue to grow. (our sages say: Had the nations known what the Beis HaMikdash did for them, they never would have destroyed it but would have placed guards to protect it).
    Therefore, until the Beis HaMikdash would be rebuilt, the nations couldn’t be left high and dry, so to speak, so G-d had a way of having us cleanse in suffering for our sins while at the same time not abandoning our responsibility to spiritually support the nations. This is essentially what G-d told Avraham from the beginning: (Bereishis 12:2-3) “...you will be a blessing... and all the families of the earth shall be blessed through you.
    Why is it that the sages say that “one who lives in Chutz L’Aretz it is as if he serves the heavenly bodies” (Kesubos 110b)? This is because when Jews living in foreign countries bring down divine blessing through their prayers and mitzvos, the heavenly angel (sar) of that nation takes a portion of that spiritual energy and with it, the nation thrives and advances. Thus, the Jews under that nation strengthen and serve it through its heavenly angel (see Rif & Etz Yosef to Kesubos 110b). In Eretz Yisrael, this is not the case, as we’ll see.
    Thus, through our prayers, which now serve to bring down divine blessing in place of the korbanos, the Jews living under a particular nation grant them the spiritual energy they need to thrive and advance, for “G-d did not create the world to remain desolate”. This is the necessity for Jews to remain in Chutz L’Aretz until the Beis HaMikdash can be built and there will be the central place where we bring down divine blessing for our development towards spiritual and material perfection, and from where the nations can take their portion as well (“For My house will be called a house of prayer (in bringing down blessing!) for all nations” –Yeshayah 56:7).

    And this is why the Jewish people can’t go up in one shot to Eretz Yisrael, before Mashiach ben David will come and allow for the building of the Beis HaMikdash, and why there has to be slow transition, so that the nations won’t be suddenly cut off completely; for R’ Ovadiah of Bartenura explains (in his commentary to Ruth 4:6-14, based on the gemara in Sanhedrin 98a) that once we have been collectively cleansed of our sins through the sufferings of the long exile and the difficulties of living in the land of Eretz Yisrael during kibbutz galuyos stage one, and we do teshuvah, our sins will no longer give strength to the power of tumah, which the nations are under, and additionally, when most of the Jews have left the dominion of the nations and now live Eretz Yisrael, their prayers and mitzvos no longer bring divine energy down to support the nations as before when they lived under them; then what follows is that the blessings and vitality given to the wicked nations as a result of the sins of Yisrael will be cut off from them and no longer usurped by the nations, which the verse in Yechezkel (32:14) ‘Then I will make their waters settle and cause their rivers to flow like oil’ refers analogously to as “waters” and “rivers” that have until now been drawn to the nations will be removed from the wicked; which is why the verse is brought: ‘Then I will make their waters settle and cause their rivers to flow like oil’, in order to hint at the fact that just like oil, which when removed from the wick, causes the flame to go out, so too when the blessing is removed from the wicked nations they will lose their power and sovereignty, and wars and disasters will increase in the world as a result. And then Mashiach ben David will arrive, as the above teaching ends with the verse: “On that day I will cause power to sprout for the House of Yisrael’ (Ibid. 29:21)’.

    This seems to describe exactly what is happening today. In summary: There are two main ways that the nations receive vitality and power from Hashem: (1) Our sins give strength to the power of tumah in the world, which is the source of the wicked dominating elements among the nations. (2) When we live among the nations, our prayers and mitzvos bring down divine blessing upon them as well and sustains and strengthens them, which we are ultimately responsible for. Because of the large teshuvah movement in the Jewish world, and the continually increasing Jewish numbers in Eretz Yisrael and the cleansing processess we experience there, the nations are losing their strength which they derive from the Jewish people! That’s why regimes are falling with no one to replace them, and economies around the world are in decline. Something else seems to be happening in Eretz Yisrael though, quite the opposite. “On that day I will cause power to sprout for the House of Yisrael’ (Ibid. 29:21)’. The Jewish people’s power is returning, with all the problems we still have, anyone living here can see it. Slowly the power is shifting in the world, and it’s moving together with the teshuvah and aliyah of the Jews, diminishing the nations’ stability and strengthening the messianic future for the Jewish People. Geulah is sprouting! This is not to say that we’re done, nor to say how close we are, just that things are clearly moving forward.

    Who is it that seems to thrive on the down fall other nations and regimes? Yishmael. It’s all connected. The Torah hinted to us long ago about Yishmael: “I will make him a great nation...he dwelt in the desert...” (Bereishis 21:18, 20). When a nation’s spiritual strength has dried up and created “a desert”, desolate of heavenly blessing, because the Jews no longer bring it down for them (for the reasons we’ve stated above) who “dwells” there and sets up shop? Yishmael, whom Avraham prayed for to remain connected to G-d, unlike the other nations who receive it through us: “And Abraham said to G-d, "If only Yishmael will live before You!" (Bereishis 17:18) And Yishmael’s strength has always been drawn from his prayer: “you shall call his name Yishmael for Hashem has heard your prayer...G-d heard the voice of the youth.. then G-d opened her eyes and she perceived a well of water...and gave the youth to drink...G-d was with the youth and he grew up” (ibid.16:11, 21:17-20). Yishmael has his own individual connection to Hashem (G-d’s Name “Kel” is only attached to two nations, Yisrael and Yishmael), and his connection is mainly through prayer, and unlike the other nations, about which it says: “all the families of the earth shall be blessed through you”, Yishmael doesn’t need us for divine blessing to come to him. That’s why he can adapt and thrive where other nations dry up, and why the sages placed Yishmael as our final rival before Mashiach ben David is manifest. On the very dry spot where we bring desolation to the land because of our sins-Yishmael is trying to set up shop! It all seems too real, and too true, today. Hashem will help us though, of that I believe with complete faith! So let’s put Yishmael aside for now.

    Now, perhaps, we can see through the penetrating words of the Zohar why kibbutz galuyos is unfolding the way it is, two stages, one leading into the other, and perhaps why the world is in the state it is in at this particular time. It is also 30 days before Succos, where the light of Succos begins to shine, and Succos really expresses the dependence of the nations upon us for divine blessing and guidance toward spiritual and material perfection, connected to Succos. And we offer korbanos for the nations on Succos to give them their portion of divine blessing (see Zohar Parshas Noach 64b), and Zechariah the prophet described the future, after Gog and Magog, where the nations come to Yerushalayim and the Beis HaMikdash, each year on Succos to connect to G-d, and receive their blessing from Him (see Zechariah 14:16-17). May we merit the full Redemption speedily in our days and amidst Kindness and Mercy, Amen!

  • Yissachar & Zevulun and the Dual Mashiach Dynamic

    (זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן (בראשית מט' יג

    "Zevulun will dwell on the coast of the seas; he [will be] at the harbor of the ships, and his boundary will be at Tzidon” (Bereishis 49:13)

    "היה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה (דברים לג יח) שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים" (רש''י שם)

    “He (Zevulun) will be constantly found...where ships bring merchandise; For Zevulun would engage in commerce and provide food for the Tribe of Yissachar, while they (the tribe of Yissachar) would engage in Torah study. This is what Moshe said (in his blessing to the tribes of Yisrael) “Rejoice, Zevulun, in your going forth and Yissachar in your tents” (Devarim 33:18): Zevulun would go out and engage in commerce and Yissachar would engage in Torah study in the tents”
    - (Rashi, ibid. based on Midrash Rabbah 99:9 & Midrash Tanchuma Vayechi 11)

    In the brother tribes of Yissachar and Zevulun we find the ultimate partnership in this world; the union of the material and spiritual, working hand in hand, each serving and elevating the other. This was the partnership G-d had originally intended for Adam HaRishon and the original Snake, for Adam was to encompass the spiritual light of creation, reflecting the Creator, and the gifted snake was to be his servant in innovating and elevating the physical world. Had the original sin not occurred, ChaZaL tell us that, like by Adam, the snake would be our most useful servant, even to this day (see Sanhedrin 59b).

    It was this partnership that should have been Kayin and Hevel’s, and subsequently could have been Avraham and Lot’s, Yishmael and Yitzchak’s; even Eisav and Yaakov could have achieved this intended goal. However, each time, one side of the fellowship failed to realize this ultimate union, and the world’s rectification kept being set back.

    Finally, within Yaakov’s children, Yissachar and Zevulun, a great rectification was achieved in finally bridging the material and spiritual facets of creation. While Yissachar was supported physically by Zevulun, Zevulun benefitted from the light of Torah that otherwise he would not have been attained. The Malbim teaches (in his commentary to Bereishis 27) that ultimately, on a grander scale, within the Jewish people, the tribe of Levi embodied the qualities of Yissachar and the rest of the tribes embodied the qualities of Zevulun. And, ultimately, what Yissachar was to Zevulun, and the tribe of Levi to Yisrael, the Jewish people are relatively meant to be the rest of the nations of the world. This dynamic would fulfill the purpose of creation. (In the future when this is realized the nations will attempt to claim how they materially assisted the Jewish people in fulfillment of this relationship; see Avodah Zarah 2b)

    Considering how essential this dynamic is to creation’s purpose, it therefore makes sense that there would be two Mashiachs, Mashiach ben Yosef and Mashiach ben David who would manifest the two sides of the equation, working together to bring unity and perfection to creation. What Zevulun is to Yissachar, Mashiach ben Yosef is to Mashiach ben David and vice versa. Let’s take a step back for a moment and appreciate the full picture that all these puzzle pieces come to create:

    G-d created the world with a dichotomy, two contrasting forces which need to achieve union in order to ultimately reveal G-d’s unity. One way to put it: the material & the spiritual, the body & soul, of creation, reflecting G-d’s relationship to the world. Out if this we have the concept of “Mashpiah” and “Mikabel”, “Giver/Bestower”, and “Receiver”. Each one gives purpose to the other, in a “loop-like” interdependent relationship. The Giver has no purpose for being if not to resemble The Creator in giving to another, and the Receiver has nothing without someone to bestow good upon them. But by allowing for the concept of receiving from the Giver, the Receiver gives purpose to the Giver and becomes himself a Giver, in a way, from which the Giver benefits and thus becomes a Receiver, in a way. And thus the relationship feeds of itself, Giver and Receiver in a constant exchange of roles. Ultimately we could call this “unity”.

    In Kabbalistic terms, this is to the interplay between the sefiros of Yesod (Giver) and Malchus (Receiver). Yesod imparts from above to Malchus, Malchus reciprocates from below to Yesod. This also relates to the relationship between Yesod and Malchus expressed by Zevulun and Yissachar. (Because, as we said above, this relationship constantly exchanges roles, Zevulun could be viewed from one perspective as Malchus and from another Yesod; and similarly Yissachar. In this approach I am focusing on Zevulun as Yesod bestowing upon Yissachar in Malchus)

    Yosef HaTzaddik went down to Egypt and was elevated to viceroy to be in a position to materially support the rest of the family of Yisrael (Bereishis 45:5, 47:12). But the mere physical existence and success of the Jewish people, without the spiritual, was not the full intended goal. Therefore, keeping the ultimate goal in mind Yaakov “sent Yehudah before him to Yosef, to instruct ahead of him in Goshen” and then “they came to the land of Goshen” (Bereishis 46:28):
    What did Yehudah establish as his part in the partnership between the “Yosef- Yehudah/ Material and Spiritual” aspects of the nation, once Yosef had the material ones in place? He established “a house of Torah study from which instruction would go forth” (Rashi ibid. based on Midrash Tanchuma 11 & Bereishis Rabbah 95:3). Yaakov, with the ultimate unity in mind, laid the foundation within the Jewish people for what would become the Yissachar/Zevulun partnership.

    Codified in Jewish law, we find in the Shulchan Aruch (Yoreh De’ah 246:1) that “one who is unable to learn himself should support others in learning Torah”, to which the Ramah adds “and it is considered as if he himself had learned. Furthermore, two people can stipulate a partnership in which one learns Torah exclusively and the other provides for his needs, and the merit of the learning is equally divided between them”. The Vilna Gaon, in his commentary to these words points out that this expresses the relationship between Yissachar and Zevulun as taught by ChaZaL (see sources quoted above).

    This partnership described between Yissachar and Zevulun is not merely an optional one, but at times is actually what Divine providence determines as the necessary approach. In his work on various Aggados (esoteric Talmudic teachings, under the title “Peirush Al Kamah Aggados”) the Vilna Gaon reveals a deeper dimension to the necessity of the Yissachar-Zevulun partnership.

    On the piece about Rabbah bar bar Chanah’s testimony about “a certain frog” (Bava Basra 73b) the Vilna Gaon teaches (based on ChaZaL) that many a time, a genuine Torah Scholar cannot fulfill his potential and live according to the total dedication to Torah study required of his soul, if he dedicates any time to earning a livelihood. Constraints in the area of making a living are actually assaults of the evil-inclination, the “Yetzer Harah” at hindering the spiritually immeasurably important pursuit of continual Torah study. In truth, the Torah scholar’s “mazal” i.e. “his providentially determined station in life” dictates that he be unsuccessful in making a livelihood, no matter what personal effort he makes; as ChaZaL taught (Moed Katan 28a): “A person’s livelihood is not determined by merit but rather by mazal”. However, this providential decree determining his inability to succeed in a livelihood only applies to efforts that the Torah Scholar himself makes to provide for himself and his family, but does not affect efforts made by others on his behalf, to support him.
    Should another Jew come along, whose mazal determines that he will be successful and wealthy, and interject on the Torah Scholars behalf, the Scholar can benefit from the good mazal and fortune of this fellow Jew. Through the partnership of the two each is fulfilling the divine providential plan which was intended for them, to mutually benefit together from each others labors, as opposed to each being lacking and deficient on his own, either in the spiritual realm or the material realm.

    This is part of the deeper, practical message behind the episode in the Torah of the bitter waters of Marah, which occurred after leaving Egypt, but before the Jews arrived at Har Sinai (Shemos 15:23). The Torah relates: “They came to Marah, but they could not drink water from Marah because it was bitter; therefore, it was named Marah... The people complained against Moses, saying, What shall we drink? So he cried out to the Lord, and the Lord instructed him concerning a piece of wood (Etz), which he cast into the water, and the water became sweet. There He gave them a statute and an ordinance, and there He tested them”.

    The Vilna Gaon explains that “arriving at Marah” a place of “bitter, undrinkable waters” represents when a person comes to this world, like the Torah scholar mentioned above, with a “bad mazal” making a livelihood “bitter, undrinkable” unattainable. The solution is to “cast an Etz (piece of wood)” into the waters to “sweeten them”. Who is the Etz? This is a Zevulun, a supporter of Torah, for the verse in Mishlei (3:18) says:" עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּה"ּ , “It (the Torah) is a tree of life to those who support it”. It does not say that is a tree to those who learn it but rather to those who support it! (Vayikra Rabbah 25:1) Thus supporters of Torah are called “trees of life”, supporters of the lives of those who study Torah day and night. Thus when the “Etz” (wood) intercedes on behalf of the Torah scholar with bitter mazal for livelihood, this sweetens the bitter mazal and allows him to live and continue learning Torah.

    Ultimately, the relationship between the Yissachar-Zevulun parallels the relationship between Mashiach ben David and Mashiach ben Yosef is hinted at through many related teachings of ChaZaL. Take this one for example:

    אמר ר' יוחנן אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו שנאמר ואת עם עני תושיע 'וגו

    “R’ Yochanan said: If you see a generation that is becoming increasingly diminished (impoverished) await/expect him (i.e. Mashiach ben David) as it says: “You save the impoverished nation” (Shmuel II 22:28) – (Sanhedrin 98a)

    Part of the deeper message in this ChaZaL relates to what we’ve described above as the ultimate Rectification and Redemption being achieved through the unity of the material and spiritual realms of creation, Zevulun and Yissachar, Mashiach ben Yosef and ben David:

    As Kabbalah teaches, the main work and effort of creation is to unite the final letters “Vav” and “Hei” of the Hashem’s Name (י-ה-ו-ה). The Vav corresponds to Yesod and the Hei corresponds to Malchus. When this is achieved, Hashem’s unity can be revealed and this will result in the complete Redemption.

    The letter vav is shaped as such that it is wide at the top and then increasingly thinner as it descends and represents the characteristic of Yesod, which channels the spiritual light of the upper sefiros into Malchus, through a process of “tzimtzum” contraction, diminishing and refining the light until it can be appropriately received by the receptive vessel, Malchus. This receiving aspect is embodied in Malchus, the final hei, described as receiving hand of creation (which is why hei in gematria is 5, corresponding to the five fingers of the hand.
    Also, the shape of the hei is like the profile of a hand open to receive a coin).
    It is also called the “ani” or “poor-person” who receives only that which he is given by Yesod, like a poor-person.

    Since it is the primarily physical efforts of Mashiach ben Yosef that lead into the realization of the spiritual efforts of Mashiach ben David, Mashiach ben Yosef & Yesod correspond to the vav characteristics and rectifications of the nation and Mashiach ben David & Malchus correspond to the hei characteristics and rectifications of the nation. This is also why the verse quoted describes the nation as an “impoverished nation” who will be saved/redeemed; and Mashiach ben David himself is described as “a poor man, riding on a donkey” (Zechariah 9:9).

    Thus, when you see that a generation has the outstanding quality and characteristics of the rectifications of Mashiach ben Yosef, the vav, Yesod, which “increasingly diminishes” in bestowing upon Malchus, then you have the potential for the manifestation of Mashiach ben David, the hei, the aspect of the “poor person”, the nation manifesting Malchus, “poverty”, the ability to receive the light of Redemption.

    And this really what the Yissachar and Zevuluns’ dynamic within the Jewish people is all about. When collectively the two components can unite together, we have the unity of material and spiritual and can begin to convey that message to the rest of the world and eventually return to Gan Eden.

    This rectification can also exist within one Jew, when he finds the proper balance in his life between the material and the spiritual aspects of his life and personal world.

    (Some additional hints at the Zevulun – Yissachar, Yesod – Malchus, dynamic:
    Zevulun was the 6th son born corresponding to Yesod)

    Also hinted at in the verse where Zevulun is born and receives his name (Bereishis 30:20)

    וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱ־לֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן

    “And Leah said, "God has given me a good portion. This time, my husband will live with me, for I have borne him six sons"; so she named him Zevulun”

    Here Zevulun is Yesod, the 6th sefirah corresponding to the “six sons” leading into Malchus.)

    (Also note that Mashiach ben David corresponding to the “Yissachar” with the “bad mazal” who needs the support of Mashiach ben Yosef, the “Zevulun” in the Vilna Gaon’s explanation of Rabbah bar bar Chanah’s teaching, is perhaps hinted at and expressed by ChaZaL who say that David HaMelech, the root of Mashiach ben David, had a bad mazal and destined to die at birth, but Adam took 70 years of his life and added 70 years to then life of David)

  • Lag B'Omer & the Splendorous Light of Mashiach

    As is well known, Lag B’Omer celebrates the 33rd day of the sefirah, the day that R’ Shimon bar Yochai’s soul ascended from this world. On that day, before his passing, he gave over the greatest and most sublime teachings of the Torah to his students and solidified all that he had taught them. The Zohar recounts that as R’ Shimon was revealing the secrets of the Torah at this time, his visage was so full of light that his students could not look directly at his face. We also find that Lag B’Omer corresponds to the sefirah of “Hod Shebi’Hod”, “Splendor of Splendor”.
    What is the nature of this particular sefirah and what is the connection to R’ Shimon bar Yochai?

    In the Torah we find the hint (remez) to the matter, where, before Moshe Rabbenu is to pass away, Hashem tells him (Bamidbar 27:18-20):

    וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָ־ה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו
    וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם
    וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

    Hashem said to Moses, "Take for yourself Joshua the son of Nun, a man of spirit, and you shall lay your hand upon him. And you shall present him before Eleazar the kohen and before the entire congregation, and you shall command him in their presence. You shall bestow some of your splendor upon him so that all the congregation of the children of Israel will take heed.

    What is the nature of this “splendor” that Moshe is to bestow upon Yehoshua, his successor? Rashi, in line with the Targum Unkelos & Targum Yonasan explains that this refers to the radiance/splendor of his face; what ChaZaL elsewhere call “Karney Hod”, “Rays of Splendor” (Tanchumah Ki Sisa 37) that Moshe possessed when returning from receiving the second Luchos.

    Based on this verse where Moshe was told to give “from your splendor”, meaning “some” but not all of his splendor, ChaZaL taught: Moshe’s face was like the sun and Yehoshua’s was like the moon (Sifrei 140, Bava Basra 75a). In other words, Yehoshua received a level and measure of “Hod/Splendor” from Moshe’s “Hod/Splendor”, what one might call “Hod Shebi’Hod”, “Splendor that comes from Splendor”.

    Based on the Malbim (in his commentary to Kings II, 2:10) one can explain the above statement of ChaZaL saying that just as the light of the sun continuously shines its light upon the moon, which receives and reflects that light constantly, so too, the light of Moshe’s teaching and the light of his soul continues to spiritually illuminate and bestow upon Yehoshua, and subsequently Yehoshua acted as the sun to the elders who spiritually received from him. And we see that the “smicha”, recounted here by Moshe, continues onward, in the constant sun and moon dynamic of teacher and student of Torah and Jewish spiritual tradition, until today. Not only that, but the soul of Moshe Rabbenu himself continues to shine, illuminate and elevate each relative “moon” in the chain of generations, until today.

    Also, just as Moshe gave of his spiritual splendor to Yehoshua, his student, before leaving this world, so too Eliyahu, before ascending in a similar way, bestowed from his spirit to Elisha.

    The Or HaChayim (in his commentary on the verse above) states that Just as the soul level of “Neshamah” bestows its spiritual light upon the lower level of “Ruach”, so did Moshe, at the level of neshamah, bestow upon Yehoshua, “a man in whom there is spirit/Ruach”, i.e. he manifested the level of Ruach in relation to the soul of Moshe at the level of Neshamah.

    Since the Torah had already been given and taught thoroughly, what was the special nature of the “Hod/Splendor” now being given over to Yehosua? The Baal HaTurim teaches that the word “Mey’Hodcha” is equal in gematria to the words “Sod Loh”, “The Secret to him”, that Moshe gave over the deepest secrets of the Torah to Yehoshua, including the keys to prophecy and the secrets of creation.

    All this having been said, we can begin to understand the significance of R’ Shimon bar Yochai’s bestowal of the secrets of the Torah and of his spiritual light and splendor upon his students before he too, like Moshe and Eliyahu, ascended to the heavens, leaving behind what would become the Zohar, Kisvei AriZaL, and Chassidus of the Baal Shem Tov, as well as the Torah of the RaMChaL and the Vilna Gaon.

    The Malbim teaches (commentary source quoted above) that it is the nature of that which is whole to bestow upon that which is lacking, like the sun which sheds light on the lacking moon. Like the Tzaddikim who return the wicked to Hashem and the Wise who teach those lacking in wisdom and spiritual achievement, like the rich who give to needy (see Zohar Vayigash 108a).

    Each step of the way through the cycle of the “sun-moon” dynamic of the generations, we draw closer to the truth, the essence of creation, and the chance and fixing the original sin; We get closer to Mashiach and Redemption on every level. R’ Shimon, was taught by Moshe Rabbenu (Raayah Mi’Hemnah) and Eliyahu HaNavi, the veritable “suns” themselves in this process, the inner teachings that have brought us so close to the truth today. R’ Shimon’s splendor continued to be manifest within the AriZaL, who was the “sun” to R’ Chayim Vital, the “moon”; and in Rebbi Nachman of Breslov who was the “sun” to R’ Natan, the “moon”; and also the splendor of the Vilna Gaon, the “sun” to R’ Chayim of Volohzyn and others. On Lag B’Omer, “Hod Shebi’hod”, “Splendor of Splendor” we celebrate what began by Moshe and Yeshoshua, the light of the sun continually bestowing its full light upon the dark and destitute “moon”; The light of the Torah which illuminates the greatest darkness and exile with the light of faith and Redemption.

    The “sun-moon” dynamic also encompasses the relationship between the two Mashiachs, ben David and ben Yosef, who can in different aspects take the place of either the sun or the moon; And R’ Shimon, like Moshe Rabbenu, certainly encompassed both levels. The Vilna Gaon taught in Kol HaTor that “Giluy Sod”, revealing the secrets and inner dimensions of the Torah is primarily part of the mission of Mashiach ben Yosef. R’ Shimon certainly did this. On the other hand, R’ Shimon bar Yochai was also among the greatest sages in the revealed aspects of the Torah as well, connected to Mashiach ben David. The unity of the two, embodied in the teachings of the Zohar, which really is a bridge between the revealed and hidden dimensions of the Torah, explains why Jews from any side of the spectrum connect to R’ Shimon bar Yochai, especially on the day of “Hod Shebi’Hod”, where the aspect of the sun and moon, mashpi’ah and mikabel, Rebbi and student dynamic is expressed, and we celebrate that we can all benefit and be elevated by the teachings of R’ Shimon and his students, and the tzaddikim and Torah scholars who go by his light, and hopefully soon, that unity revealed in the Zohar will restore and fix the disunity of the Jewish people in R’ Akiva’s time and in ours, and we’ll merit the unified light of Mashiach, “Hod Shebi’Hod”, speedily in our days, Amen.

    (Also note that Aharon HaKohen, is the Ushpizen of the sefirah of Hod, and Yehoshua was placed “before Eleazar the Kohen”, who is the son of Aharon, making him “Hod Shebi’Hod”)

  • "The 156 Aspects of Mashiach ben Yosef, According to the teachings of the Vilna Gaon, PART 4

    (127) "צדיק יסוד עולם": “The righteous one is the foundation of the world” (משלי י' כה). Both terms: "צדיק", “righteous one”, and "יסוד עולם", “foundation of the world”, are describing Mashiach ben Yosef’s connection to the sefirah of Yesod (see (15), (28), (51) and (56) above). While "צדיק" refers to the quality of Mashiach ben Yosef himself (see (6) above), being rooted in Yesod, "יסוד עולם", refers to the mission of Mashiach ben Yosef in building and establishing, in all aspects, the “foundation of the world”: Yerushalayim. The physical rebuilding of Yerushalayim serves as the foundation for the final Redemption. Because Yerushalayim, in its complete state, serves as the abode for Hashem’s Shechinah and the channel from which all of Hashem’s spiritual blessing flows to the Jewish people, it is also connected to the concept of “Yesod”, the Divine “Channel of Blessing” (see (56) and (15) above).

    (128) "ציר אמונים מרפא": The verse reads: "מלאך רשע יפל ברע וציר אמונים מרפא", “The agent of a wicked person will fall into evil, but the emissary of the faithful will bring healing” (משלי יג' יז). "מלאך רשע" , the “agent of the wicked person”, refers to the ministering angel of Eisav (i.e. the spiritual force of Eisav), while: "ציר אמונים", the “emissary of the faithful”, refers to the ministering angel of Yosef (i.e. the spiritual force of Yosef). This is because: "אמונה", “faith”, is the quality associated with Yosef HaTzaddik (see (125) above) and subsequently with Mashiach ben Yosef; the spiritual force that manifests the qualities of Yosef HaTzaddik in every generation, and particularly, in the period leading up to the final Redemption. In the end, the evil spiritual force of Eisav in the world will be subjugated by the holy spiritual force of Yosef HaTzaddik, embodies in the form of the respective Mashiach ben Yosef who ushers in the final Redemption and the coming of Mashiach ben David (see מדרש תנחומא כי תצא י' and (17) above). Similarly, the quality of: "מרפא", “healing”, associated with Mashiach ben Yosef in our verse, is also expressed in the verse in (ישעיה נג' ה): "בחבורתו נרפא לנו", “through his wounds, we were healed”. What this means is that the fulfillment of the mission of Mashiach ben Yosef, stemming from"דין"(human effort and self-sacrifice to be worthy of Hashem’s salvation) involves great difficulties and suffering in the process of preparing the Jewish people in Eretz Yisrael to be worthy of the final Redemption. These difficulties are described by the prophet as Mashiach ben Yosef’s: “wounds”. When these difficulties are ultimately overcome by Mashiach ben Yosef, the Redemption will be realized and Hashem’s great mercy and kindness will be manifest, “healing”, as it were, the Jewish people, from all their difficulties and sufferings endured, throughout the redemption process. Thus Mashiach ben Yosef symbolically acts as the “healer” of the Jewish people, from the afflictions of the exile of Edom, in the eventual defeat of the negative spiritual force of Eisav, in the world (also see (129) below).

    (129) "ציון ממכותיך ארפאך": About Tzion, the verse relates: "ממכותיך ארפאך", “I will heal you from your wounds” (ירמיה ל' יז). The “healing” of Tzion, referred to in this verse, is achieved through Mashiach ben Yosef, who is symbolically called: “a bringer of healing” (see (128) above). The re-established presence of the Jewish people in Tzion and its rebuilding, are all included in the mission of Mashiach ben Yosef. Through overcoming the difficulties and obstacles that stand in the way of the rebuilding the destruction of Tzion, Mashiach ben Yosef serves to “heal” Tzion from “her wounds”. This concept is similarly referred to by the verse in (תהילים קג' ג) in which: "הרפא לכל תחלאיכי", “who heals all your diseases”, refers to Mashiach ben Yosef. Also, the in the verse: "ישלח דברו וירפאם", “He would dispatch His word and heal them” (תהילים קז' כ), refers to “healing” achieved through Mashiach ben Yosef. For that reason, the phrase: "ישלח דברו וירפאם", shares the same gematria, “897”, as “Efrayim, Mashiach ben Yosef” (see (1) above).

    (130) "צדק": “Righteousness”. The quality of: "צדק", “righteousness”, also relates to the aspect of Mashiach ben Yosef, as "יוסף בן רחל", “Yosef, the son of Rachel” (see (54) above); that is, Mashiach ben Yosef, in connection to the sefirah of “Malchus”, which the Zohar refers to as “Rachel”. Thus, different factors of “Malchus” are also contained in the qualities and mission of Mashiach ben Yosef. This includes the expression of “Malchus” as: worthiness of Hashem’s blessing and good, as a result of human effort and self-sacrifice. It also includes “sovereignty” and “rule”, where the descendants of Yosef, as opposed to Yehudah, serve as the primary leaders of the Jewish people; as was the case from the time of the division of the monarchy (year 2964) until the exile of the ten tribes (year 3205). The connection of: "צדק", to the concept of “Malchus” is expressed in the verse: "הן לצדק ימלך מלך", “Behold, the king will rule for the sake of righteousness” (ישעיה לב' א). Also, the expression of: "צדק", is used numerous times, in the context relating to Mashiach ben Yosef (see (123), (5) and (3) above).

    (131) "קרני ראם": “the horns of the Re’eim”. Regarding Moshe’s blessing to the tribe of Yosef, the verse reads: "וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ", “and the horns of a re’eim are his horns; with them he shall gore peoples together, the ends of the earth” (דברים לג' יז). This verse is primarily describing the qualities of Mashiach ben Yosef, (descended from Yosef). Firstly, ChaZaL taught (ספרי שנג') that this verse is describing Yehoshua bin Nun and his qualities and qualifications in leading the Jewish people in war against their enemies and in the conquest of Eretz Yisrael. These efforts are part of the mission of Mashiach ben Yosef, which Yehoshua bin Nun manifested as Mashiach ben Yosef of his generation (also see (62) and (44) above). This verse also relates to the qualities of Mashiach ben Yosef in subsequent generations, and particularly during the period leading up to the final Redemption. The “goring of the peoples (or nations) with the horns of the Re’eim” refers to the battles and wars of Mashiach ben Yosef and the Jewish people against Gog and Magog. In the end of days, in the final period of history before the final Redemption and the coming of Mashiach ben David, a great cataclysmic war is described by the prophet Yechezkel (לח'-לט') where Gog, from the land of Gog, allied with a multitude of nations will advance to attack the Jewish nation in Eretz Yisrael. Ultimately, Hashem will come to the aid of the Jewish people and they will be victorious over their enemies. Although, the war against Gog and Magog appears to be presented as one great event, in truth, it is a series of battles and encounters with the enemy nations of the Jewish people, over an extended period of time. This can be likened to a king who became angered at his son and decreed that he be killed by having a huge boulder heaved at him. Once the king’s anger abated, he wished to spare his sons life, but also could not rescind his decree. What did he do? He had the large boulder broken down into tiny pebbles and over time heaved the small fragments at his son. His son easily survived each pebble that struck him, fulfilling the decree and also sparing his son’s life. In the same way, the great and devastating war of Gog and Magog is broken down into many smaller fragments of difficult battles and wars, so that the Jewish people can endure it and remain intact, as a whole. Thus, the “gorings of the nations” through the “horns of the re’eim” allude to the victories of Mashiach ben Yosef and the Jewish people over their enemies, who come against them in the different waves of encounters that make up the encompassing war of Gog and Magog.

    (132) "קץ המגולה": “The revelations of the End of Days”. The predictions and signs that reveal the details and stages involved in the Redemption process are referred to as "קץ המגולה", “the revelations of the End of Days”; the final period of Jewish history that sees the end of the current exile and the advent of Mashiach ben David. Such events in the process of Redemption are discussed by ChaZaL in (מגילה יז:) and (סנהדרין צח'). The national awareness and consciousness of these processes, created through such revelations, helps further the goals of the Jewish people in bringing them about. For this reason all aspects of revealing the signs and processes that lead to the final Redemption are included in the mission and efforts of Mashiach ben Yosef; for indeed, all preparatory stages to the final Redemption are included in Mashiach ben Yosef’s mission.

    (133) "קמה אלומתי וגם נצבה": “My sheaf arose and also remained standing” (בראשית לז' ז). In this dream, Yosef reveals the aspect of Mashiach ben Yosef, referred to as "קימה", “arising” or “erecting”, as in: "להקים", “to erect” or “establish”. This refers to the physical efforts toward building and establishing the presence of the Jewish people in Eretz Yisrael and Yerushalayim, in preparation for the coming of Mashiach ben David; all of which are included in the mission of Mashiach ben Yosef, who stems from Yosef. For this reason, all usages of the language of: "קימה" in Tanach, generally allude to this aspect of Mashiach ben Yosef’s mission, in furthering the Redemption process (also see (136) and (139) below).

    (134) "קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה": “I have become zealous for Yerushalayim and Tzion, a great zealousness” (זכריה א' יד). This verse (and indeed much of the chapter) alludes to Mashiach ben Yosef. It refers to Hashem’s zealousness and intense desire to bring about the final Redemption at last, through the initial, prepatory, efforts of Mashiach ben Yosef. This connection between "קנאה", “zealousness” and Mashiach ben Yosef is expressed in the Midrash (תנחומא ויגש י') where the language of "קנאה" is used in relation to Yosef, from whom Mashiach ben Yosef stems; as it says: "ויקנאו בו אחיו", “and his brothers were jealous of him” (בראשית לז' יא); and also in our verse above, Hashem is described in terms of "קנאה" in regards to Tzion, which shares the same gematria, “156”, as “Yosef”. Thus, just as "קנאה" relates to Yosef and subsequently Mashiach ben Yosef, in the verse in בראשית, so too by our verse in זכריה, the "קנאה" expressed is related to Mashiach ben Yosef and Tzion; the focal point of Mashiach ben Yosef’s efforts in bringing about the final Redemption.

    (135) "קרן ישועה": “the Horn of Salvation”. In the Shemoneh Esrei prayer of: "צמח דוד", where we pray for the “sprouting” and “flourishing” of the sovereignty of Mashiach ben David, we also mention the "קרן ישועה", “the horn of (his) salvation”; which refers to Mashiach ben Yosef, who precedes Mashiach ben David, and whose efforts set the stage and allow for his full manifestation. For this reason: "קרן ישועה" refers to Mashiach ben Yosef, as is hinted at by the fact that that the gematria of: "קרן ישועה", “741”, is the same as that of “Mashiach ben Efrayim”; that is, Mashiach ben Yosef, who is descended from the tribe of Efrayim (also see (125) and (1) above).

    (136) "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח": “Arise! Shine! For your light has arrived and the glory of Hashem shines upon you” (ישעיה ס' א). This verse also alludes to Mashiach ben Yosef, who will have Hashem’s guiding light and assistance in restoring the exiled Jews to Eretz Yisrael and Yerushalayim, as expressed by the later verse (ד): "'שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך בניך מרחוק...", “Lift up your eyes all around and see, they are assembling and coming to you, your sons will arrive from afar…” which refers to the efforts of Mashiach ben Yosef in returning the exiled Jews back to Yerushalayim. This is also expressed by the usage of the language of: "קומי" , “arise”; for every usage of the language of "קימה", “rising” or “establishing” refers to the efforts of Mashiach ben Yosef in rebuilding and establishing the presence of the Jewish people in Eretz Yisrael and Yerushalayim (see (133) above). For this reason, the word: "קומי", used here, shares the same gematria as “Yosef”, from whom Mashiach ben Yosef stems.

    (137) "קדקד נזיר אחיו": Regarding the blessings that Yaakov prays should rest upon Yosef, it says: "תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו", “ Let them be upon Yosef’s head and upon the head of the ‘withdrawn one’ of his brothers” (בראשית מט' כו). This alludes to the particular blessing and success which Hashem grants to Mashiach ben Yosef, (who stems from Yosef) in his mission in setting the stage for the final Redemption. Although his mission will involve great difficulty and opposition, even among many of the Jewish people themselves, who fail to recognize the true quality and intention of his efforts in furthering the Redemption process; making Mashiach ben Yosef the: "נזיר אחיו", “the withdrawn one” , or “separated one”, of his brothers, still Mashiach ben Yosef’s self-sacrifice and dedication to the fulfillment of the goals of the Redemption process, will be recognized and assisted by Hashem.

    (138) "וקם שבט בישראל": “and a rod has risen from Yisrael” (במדבר כד' יז). This refers to Mashiach ben Yosef who works through human effort and physical means in order to set the stage for the final Redemption. For this reason, the expression: "קם שבט בישראל", “a rod has risen from Yisrael”, is used, which conveys “rising” on its own; that is, the achievements of Mashiach ben Yosef involve natural, human struggle and effort, to be realized, as opposed to the era of Mashiach ben David, where Hashem’s providence will be miraculous and transcend the limits of the natural order. Thus: "קם", from the language of: "קימה", “erecting” or “establishing”, is used which, throughout Tanach, relates to human physical effort; and in particular, that which relates to the mission of Mashiach ben Yosef (see (136) and (133) above and (139) below); (also see Targum Unkelos to above verse and commentary of the
    (אור החיים.

    (139) "קומו ונעלה ציון": “Arise, let us ascend to Tzion” (ירמיה לא' ה). This refers to the mission of Mashiach ben Yosef in gathering in the exiled Jewish people back to Eretz Yisrael and Tzion, for the full verse states: "כי יש יום קראו נצרים בהר אפרים קומו נעלה ציון", “For there will be a day when the watchmen will call out on the Mountain of Efrayim: Arise let us ascend to Tzion”. The “Mountain of Efrayim” mentioned in the verse alludes to Mashiach ben Yosef who descends from the tribe of Efrayim and will be the active force in returning the exiles to Tzion (see (1) above). Similarly, the expression of: "קומו", “arise”, used here is from the language of "קימה", meaning “erecting” or “establishing” and is used throughout Tanach to describe the physical, human efforts of Mashiach ben Yosef in building and establishing Eretz Yisrael and Tzion (see (138), (136) and (133) above).

    (140) "קול שאון מעיר": “The sound of tumult comes from the city…” -
    (ישעיה סו' ו). This verse and the following verses until the end of the chapter describe the period leading up to the final Redemption of Tzion and the Jewish people where the efforts of Mashiach ben Yosef become most manifest, before giving way to the reign and manifestation of Mashiach ben David. There, at last, in Yerushalayim will be the consolation for all the difficulties endured throughout the exile and the most difficult period called: "עקבות דמשיחא", “the Footsteps (heels) of Mashiach”, in which Mashiach ben Yosef’s self-sacrifice and dedication to his mission, helped achieve the final and lasting Redemption; as it says: (verse (יג: "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנחמו", “Like a man whose mother consoled him, so will I console you, and in Yerushalayim you will be consoled” (also see (86) above).

    (141) "קול התור": “the Voice of the Turtledove”. The verse reads: "הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו", “The blossoms have appeared in the land, the time of singing has come, and the voice of the turtledove is heard in the land” (שיר השירים ב' יב). This verse refers to the period leading up to the final Redemption, called: "קיבוץ גלויות", “the Ingathering of the Exiles”; whereupon the Jewish people return on mass to Eretz Yisrael and begin settling the land and rebuilding Yerushalayim. During this time, before the coming of Mashiach ben David, Mashiach ben Yosef is primarily active and manifest, in making all the appropriate preparations to set the stage for his arrival and reign. This is the "קול", “voice” of the Turtledove which preceded the "תור", “the Turtledove”, itself; that is: The “voice of the Turtledove” is Mashiach ben Yosef and all his manifestations, while the proceeding “Turtledove”, is Mashiach ben David and all his manifestations. The first primary expression of this dynamic, in Jewish history, was between Yehoshua bin Nun and Moshe Rabbeinu. Initially, Moshe manifested the qualities of Mashiach ben Yosef, during exodus from Egypt. He primarily manifested it from the time he took the bones of Yosef (see (110) above), up until the Giving of the Torah. From that point Moshe manifested a higher spiritual level, which transcended that of Mashiach ben Yosef and Mashiach ben David alone. Thus, prior to the Giving of the Torah, Moshe fully imbued Yehoshua bin Nun with the spiritual qualities and mission of Mashiach ben Yosef. For this reason, the "קול", the “voice of the Turtledove” alludes to Yehoshua bin Nun. The "תור", “Turtledove”, alludes to Moshe. This concept is also hinted at by the words: "קול התר" (without a ("ו" equaling the same gematria, “741”, as “Mashiach ben Efrayim” i.e. Yehoshua bin Nun, from the tribe of Efrayim. Also, Moshe’s prior manifestation of Mashiach ben Yosef is hinted at by the gematria of "קול התור", “747”, equaling that of: “Moshe ben Amram” (also see (38) above).

    (142) "ראש אפרים": “the Head of Efrayim”. In the context of the blessings that Yaakov gave to Yosef’s sons, Menashe and Efrayim, the Torah relates about Efrayim: "וישלח ישראל את יד ימינו וישת על ראש אפרים", “But Yisrael (Yaakov) extended his right hand and laid it on Efrayim’s head” -
    (בראשית מח' יד). Although Yosef had appropriately placed the older son Menashe to Yaakov’s right and Efrayim, the younger son, to Yaakov’s left; Yaakov switched his left hand with the right, and placed it on Efrayim during the blessing. This act alludes to the relationship that Hashem has with Mashiach ben Yosef, who descends from the tribe of Efrayim. The:
    "ראש אפרים", “the head Efrayim”, refers to the spiritual aspect of Mashiach ben Yosef, that is, the spiritual energy and strength which Mashiach ben Yosef draws from in order to fulfill his mission in setting the stage for the final Redemption. Although these efforts involve human and physical involvement, which stem from the middah of "דין"; (judgment that dictates human worthiness and effort). Yaakov’s placing of his right hand on Efrayim’s head, represented that Hashem would assist Mashiach ben Yosef in his mission with bestowal of spiritual energy and strength stemming from the middah of "חסד" (kindness and mercy). For this reason, "ראש אפרים" shares the same gematria, “832”, as “Eretz Yisrael”; for the expression of Hashem’s reciprocal kindness and success to Mashiach ben Yosef’s efforts, stemming from judgment, are most manifest in the goals surrounding the return of the exiled Jewish people to Eretz Yisrael, settling and rebuilding the land and re-establishing Tzion. Similarly, the phrase: "יד ימינו על ראש אפרים", shares the same gematria, “1062”, as the verse: "חזה ציון קרית מועדנו", “Behold Tzion, city of our festivals” (ישעיה לג' כ) (see (48) above).

    (143) "ראש אמנה": The verse in (שיר השירים ד' ח) says: "תשורי מראש אמנה", which literally means: “Look from the (head or) top of (the mountain called) Amanah”. "ראש" , “head”, also denotes “beginning” as in the word: "ראשון", “beginning” or “first”. "אמנה" is rooted in the word: "אמונה", “faith”. Thus the verse implies “looking” as in “contemplating” the early beginnings of faith, experienced by the Jewish people (see פירוש רש"יto above verse). On a deeper level, this verse is describing one of the aspects of Mashiach ben Yosef. "ראש" alludes to Mashiach ben Yosef who is called: "ראש", because he is the initial Mashiach who precedes Mashiach ben David (see (144) below and (1) above). Also, "אמנה" which implies: "אמונה", “faith”, is the quality associated with Mashiach ben Yosef, as it says: "צדיק באמונתו יחיה", “a righteous person will live through his faith” (חבקוק ב' ד) (see (126) above).

    (144) "ראש יוסף": Regarding the blessings of Yaakov, it says: "תהיין לראש יוסף", “Let them be upon Yosef’s head” (בראשית מט' כו). Yosef is associated with the expression of: "ראש", “head” or “beginning”, because Mashiach ben Yosef, who stems from Yosef, is the initial Mashiach who precedes Mashiach ben David and sets the stage for his manifestation and reign (also see (1) above: ("אפרים בכורי.

    (145) "רוח א-לקים מרחפת על פני המים": “the spirit of G-d hovered upon the surface of the waters” (בראשית א' ב). The "רוח א-לקים", “spirit of G-d” referred to here is the spiritual aspect of Mashiach ben Yosef מדרש רבה ב' ד) and (זהר ח'א רמ ע'ב. (This is in part because the quality of the name: "א-לקים", relates to the middah of "דין" (judgment that demands human effort, self-sacrifice and worthiness of Hashem’s kindness) which is the quality that defines the essence of Mashiach ben Yosef and his mission in the world (also see (11), (5) above). Similarly, this connection between this expression of: "רוח א-לקים" and Mashiach ben Yosef is seen when Pharaoh and his servants describe Yosef, the spiritual progenitor of Mashiach ben Yosef, as:
    "איש אשר רוח א-לקים בו", “a man in whom there is the spirit of G-d” - (בראשית מא' לח).

    (146) "רגלי מבשר": “the feet (or footsteps) of the herald” (ישעיה נב' ז). The “feet” of the herald in the verse refer to the two Mashichim: Mashiach ben Yosef and Mashiach ben David, who are symbolically referred to as “feet” (see (81) and (76) above for further explanation). Similarly, the term: "מבשר", “herald”, Kabbalistically refers to the sefirah of Yesod, to which Mashiach ben Yosef is spiritually rooted (see (15), (28), (51) and (56) above).

    (147) "ששון ושמחה": “Joy and Gladness”. The verse reads: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", “Then the redeemed of Hashem will return to Tzion with glad song, with eternal gladness on their heads. They will attain joy and gladness, and sadness and sighing will flee” (ישעיה לה' י). The “attainment of Joy and Gladness” described in the verse, refers to the full manifestation of the two Mashichim at the time of the final Redemption: "ששון", “Joy”, alludes to Mashiach ben Yosef and "שמחה", “Gladness”, alludes to Mashiach ben David. This is the part of the deeper meaning behind the gemara in (סוכה מח:) which records a discussion between "ששון" and "שמחה", which in fact is an allusion to Mashiach ben Yosef and Mashiach ben David.

    (148) "שים באזני ישועה כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים": “Place (or recite) it in the ears of Yehoshua, that I shall surely erase the memory of Amalek from under the heavens” (שמות יז' יד). This verse contains an allusion to Mashiach ben Yosef’s possession of the spiritual quality called: "סוד". "סוד", literally meaning: "secret" and refers to the hidden, Kabbalistic dimension of the Torah. Therein are contained Hashem’s deeper, underlying intentions and divine wisdom through which He governs the world and guides it toward the realization of the final Redemption. Part of Mashiach ben Yosef’s mission includes utilizing these inner teachings of the Torah as a guiding light to give proper direction to his efforts in bringing about the Redemption. For this reason Moshe was told to: "שים באזני ישועה", “Place (or recite), in the ears of Yehoshua”: The word: "באזני", “in the ears”, shares the same gematria, “70”, as "סוד". Yehoshua manifested the mission of Mashiach ben Yosef of his generation (see (72), (47) and (27) above). Thus the verse can be conceptually read as: "שים סוד ישועה", “Place (or recite): “Sod”, the inner hidden dimension of the Torah, “in Yehoshua”; that is, pass on these secrets of the Torah to Yehoshua, i.e. Mashiach ben Yosef, in order that he utilize them in his mission and pass on this spiritual legacy to the future generations of the Jewish people and all Mashichei ben Yosef to come; that it be a guiding light to show them the proper path and perspective toward achieving Redemption. The development of this area of Torah constitutes the spiritual aspect of the war with Amalek, which is why the eradication of Amalek proceeds from this concept (also see (98) above).

    (149) "שדות בכסף יקנו": “They will buy fields with money”. The verse relates: "שדות בכסף יקנו...כי אשיב את שבותם נאם ה'", “They will buy fields with money…for I will return their captivity- the word of Hashem” (ירמיה לב' מד). When the Jewish people return to Eretz Yisrael, through the efforts and encouragement of Mashiach ben Yosef, they will be required to expend much of their material means on acquiring the land again. This will be punishment in order to rectify the sin of the 10 tribes who sold Yosef, their brother, into slavery; as it says: "על מכרם בכסף צדיק", for their selling a righteous man for money” (עמוס ב' ו) i.e. Yosef HaTzaddik. The expenditure of money that will be required of the returning exiles in re-acquiring and re-settling the land, will serve to rectify the sin of the brothers (whom most of the Jewish nation are descendants of) on a national level (also see (23) above). It is also no coincidence that this concept discussed in this chapter (לב') follows the chapter (לא') that deals with the topic of the ingathering of the exiles through Mashiach ben Yosef (see (1) above).

    (150) "שריה בן דן": “Shriyah son of Dan”. The Zohar (ח'ג קצד ע'ב) teaches that there will be a descendant of the tribe of Dan, called Shriyah ben Dan who will be an aid to Mashiach ben Yosef in the aspect of his mission involving battling with the enemies of Hashem and the Jewish people, who oppose the true Redemption and seek Mashiach ben Yosef’s destruction. Shriyah ben Dan will assist Mashiach ben Yosef in ultimately achieving salvation for the Jewish people.

    (151) "שומע יוסף": “The understanding of Yosef”. While the brothers come to recognition of their mistreatment of Yosef, they admit their guilt to each other while still in Yosef’s presence, unaware that the Egyptian viceroy before them is actually Yosef. The Torah relates: "והם לא ידעו כי שומע יוסף", “Now, they did not know that Yosef understood…” (בראשית מב' כג). On a deeper level the Torah is stressing that Yosef perceived and understood the brothers clearly, in order to highlight the fact that they failed to recognize the special qualities of Yosef and his unique spiritual role in the world. The brothers misinterpreted Yosef’s behavior in his youth as being a sign of faulty character and negative traits. They held that just as Avraham’s soul contained an impure component which became embodied in Yishmael, and Yitzchak had contained an impure component which became embodied in Eisav, that Yaakov too had an impure component that should be separated from Klal Yisrael, and that this was Yosef. The brothers erred in their shortsightedness. In truth, Yosef was developing the traits that would allow him to rise to power as ruler over Egypt and afford sustenance and salvation to Yaakov’s family. Through out the years Yosef had developed the spiritual qualities that formed the foundation from which Mashiach ben Yosef would draw strength and manifest his mission in bringing about the final Redemption of the Jewish people. Thus, the above verse hints at this concept, for the gematria of the words: "שמע יוסף", share the same gematria, “566”, as “Mashiach ben Yosef”. Thus, the brothers’ failure to recognize Yosef’s unique spiritual qualities and role in the world, is the same spiritual blindness from which the Jewish people at large suffer from in failing to recognize the unique role and importance of the efforts of Mashiach ben Yosef, in the end of days, in bringing about the final Redemption (also see (39) above).

    (152) "שארית יוסף": “The remnant of Yosef” (עמוס ה' טו). The Midrash Tehillim (ג' ג) says, based on the above expression of "שארית יוסף", “the remnant of Yosef”, that the Jewish people are called by Yosef’s name as a merit to Yosef, who sustained and supported his brothers (the progenitors of the Jewish people) in Egypt. The expression of “the remnant of Yosef” also relates to the mission of Mashiach ben Yosef in sustaining the Jewish people, physically and spiritually, for the term: “remnant” implies that someone is keeping the people going and providing for them. Just as Yosef was the provider and sustainer of the Jewish people in Egypt, so too, Mashiach ben Yosef, who stems from Yosef, continues to manifest this quality of sustaining and protecting the Jewish people, in each generation.

    (153) "שיבת ציון": “the captivity of Tzion”. The entire chapter in (תהילים קכו') which begins with: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון", “A song of ascents, When Hashem will return the captivity of Tzion…” describes the return of the exiles to Eretz Yisrael and Tzion. The goals associated with the Jewish peoples resettling and rebuilding of Eretz Yisrael are included in the mission of Mashiach ben Yosef whose efforts set the stage for the final Redemption and the reign of Mashiach ben David. Hashem’s “returning of the captivity of Tzion”, through Mashiach ben Yosef is also hinted at in the following way: Elsewhere in Tehillim (מו' ה) regarding the re-establishment of Yerushalayim, the verse relates: "יעזרה א-לקים לפנות בקר", “G-d will help it, towards morning”. The word: "לפנות" shares the same gematria, “566”, as “Mashiach ben Yosef”, and the phrase: "לפנות בקר" is equal to the same gematria, “868”, as "שיבת ציון". Thus G-d’s helping Tzion, "לפנות בקר", “towards the morning”, that is, during the period of "שיבת ציון", where Hashem returns the exiled Jewish people to Eretz Yisrael, will be achieved through Mashiach ben Yosef (also see (91), (30) and (13) above).

    (154) "שבי אל עריך": “Return to your cities” (ירמיה לא' כ). The entire chapter where this verse is found relates to the returning of the Jewish exiles to Eretz Yisrael and its rebuilding and resettlement, through the efforts and guidance of Mashiach ben Yosef (see (1) above). Because of the connection of "קיבוץ גלויות", “the ingathering of the exiles” to the mission of Mashiach ben Yosef, the words: "שבי אל עריך", “Return to your cities”, shares the same gematria as "עדות ביהוסף", “a testimony for Yosef (literally Yehosef)”; Yosef being the spiritual progenitor of Mashiach ben Yosef (also see (117) above).

    (155) "תפוח": The verse in Shir HaShirim (ב' ג) relates: "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים", “Like an apple among the trees of the forest, so is my Beloved among the sons”. The "תפוח", “apple” here alludes to Mashiach ben Yosef, whose efforts in bringing about the final Redemption are at times: “among the trees”, that is, hidden and illusive, like a single apple among many trees and their branches. In this way, Mashiach ben Yosef can avoid the attention of those who work to undermine the Redemption process and achieve his goals (see (16) above).

    (156) "תקון עולם במלכות ש-די": “World Rectification through the sovereignty of Shakkai” (literally G-d’s Name: Shaddai). The essential and principle purpose of all the efforts of Mashiach ben Yosef, during the period of "עקבות דמשיחא", “the heels (footsteps) of Mashiach”, which include: The ingathering of the exiled Jewish people to Eretz Yisrael, the rebuilding of Yerushalayim, the removal of the spiritual forces of impurity from the land and the restoration of the true understanding of the Torah, is ultimately to achieve: "קידוש השם", “Sanctification of Hashem’s Name” among the nations of the world and to establish Hashem’s authority and sovereignty over all peoples; called: "תיקון עולם במלכות ש- די". This is the process expressed in (ישעיה נב' ח-ט): "עין בעין יראו בשוב ה' ציון פצחו ורננו יחדו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל בגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת א-לקינו", “With their own eyes they will see that Hashem returns to Tzion. Burst out, sing glad song in unison, O ruins of Yerushalayim, for Hashem has comforted His people; He will have redeemed Yerushalayim. Hashem has bared His holy arm before the eyes of all the nations; all the ends of the earth will see the salvation of our G-d”. (a) “With their own eyes they will see that Hashem returns to Tzion” refers to "קיבוץ גלויות", “the ingathering of the exiles to Eretz Yisrael”.
    (b) “Burst out, sing glad song in unison, O ruins of Yerushalayim”, refers to "בנין ירושלים וביעון שממת הארץ", “the rebuilding of Yerushalayim and removal of the desolation of the land”. (c) “for Hashem has comforted His people; He will have redeemed his Yerushalayim” refers to "גאולת האמת" , “the redemption of truth”, i.e. the true understanding of the Torah and Hashem’s will, which essentially takes place in Yerushalayim, the “city of truth”. (d) “Hashem has bared His holy arm before the eyes of all the nations” refers to "קידוש השם", “the sanctification of G-d’s Name” among the nations. (e) “all the ends of the earth will see the salvation of our G-d” refers to "תקון עולם במלכות ש-די": “World Rectification through the sovereignty of Shakkai” (literally G-d’s Name: Shaddai), i.e. all the nations of the world accepting the correct belief and service of G-d through witnessing the salvation of the Jewish people. All these processes are achieved through the efforts of Mashiach ben Yosef, reaching completion through the reign of Mashiach ben David; May he come speedily in our days.

    I offer praise and thanks to Hashem for granting me the ability and merit to complete this work. May the merit of the Vilna Gaon - Rabbenu Eliyahu ben Shlomo Zalman and his students protect us and help grant us salvation in our days, Amen.

Footer:

The content of this website belongs to a private person, blog.ca is not responsible for the content of this website.